גירסת הדפסה

צו פיוט: על כוחה של המוסיקה להביא לשינוי חברתי

נעם בן זאב

 

 

צו פיוט

בבוקר יום הכיפורים שנת 1973, כבכל שנה, הגיעה לשיאה ההתרגשות סביב בית כנסת קטן באחת מקהילות יהודי מרוקו בישראל. כדי לזכות ולהיות נוכח בו ביום התפילות, נקבצו אנשים מכל הארץ: רבים היו באים מבעוד יום וישנים על הקרקע מחוץ לבית הכנסת כדי לשמוע, ולו פעם בחיים, את בעל התפילה ביום זה - המשורר הפייטן רבי דוד בוזגלו (1903-1975), שהוזמן כדי להשביח את תפילת היום הנורא.

בדימונה, אופקים, או אשדוד; קריית גת, בית שאן ובית שמש; ירושלים, עכו, או קריית שמונה: בכל מקום שאליו הוזמן רבי דוד, התמונה חזרה על עצמה. לא היה זה בלעדי לישראל: עוד במרוקו ארץ הולדתו נצפו מעגלי אדם צפופים, רובם בכלל מוסלמים - בגלל בקיאותו ברזי המוסיקה האנדלוסית, בקיאות ששמעה יצא ברחבי העולם הערבי - שצבאו ביום הכיפורים על פתחי בית הכנסת שבו התפלל רבי דוד.

ולא רק אז: לתפילות בכל ימות השנה, למקומות מרוחקים שאליהם נדד ברחבי מרוקו למרות שלא היה זה מקובל בקרב פייטנים, וגם לביתו לאורך כל שעות היממה כולל באמצע הלילה, זרמו אנשים שבאו לשמוע אותו וללמוד ממנו.

מעל הכל היה יום הכיפורים "היום שלו": כל גדולתו של דוד בוזגלו, כל תעצומות הרגש שלו, כל בקיאותו המוסיקלית והאינטלקטואלית - אלה התבטאו בתפילת היום הזה. אבל בשעה שתיים באותו יום כיפור מר ונמהר נשבר קולו, הוא הפסיק את התפילה, וביקש שיחליפו אותו.

אבי ראה את עצמו בהקשר של מאות שנות גלות. הוא הקנה משמעויות קוסמיות לעם היהודי; אחרי 1973 כבר לא חזר אבי להתפלל בציבור ביום הכיפורים: הוא נחלש, המחלות הכריעו אותו, ואחרי שנתיים נפטר

 

"נוכחות בתפילה של אבא ביום כיפור היתה מחוללת טרנספורמציה", אומר בנו, מאיר בוזגלו, "יש אנשים שחווים את מה שחווה העם הזה בעצמותיהם, באינטנסיביות שאין לה שיעור. וכששמע שיש מלחמה לא יכול היה עוד להמשיך. במרוקו לא נהרגו יהודים במלחמות. יהודים לא נלחמים, הם שרים בקשות, הם אומרים את פרשת השבוע - ופתאום כאן, מתים.

"אבי ראה את עצמו בהקשר של מאות שנות גלות. הוא הקנה משמעויות קוסמיות לעם היהודי; זה נגע לו בנימים הכי עדינים. יש אנשים כאלה. אפשר לחיות חיים שלמים בלי לפגוש אותם, אבל הם ישנם. אחרי 1973 כבר לא חזר אבי להתפלל בציבור ביום הכיפורים: הוא נחלש, המחלות הכריעו אותו, ואחרי שנתיים נפטר".

 

הנשמה של העם

צו פיוט
ר' דוד בוזגלו ותלמידו ר' חיים לוק

בית ספוג במוסיקה: כך גדל מאיר בוזגלו (יליד מרוקו, 1959) מילדותו. הפיוטים, מאות השירים שהלחין אביו והמקהלות שהקים, מוסיקת קודש וחול, מוסיקה יהודית ומוסלמית ומעורבת, כל זה היה בבית: "היה השיר העממי, הלהיט, שאבא היה לוקח ומגייר אותו. והתלמידים שהיו באים כדי להתכונן לתפילת הבקשות בחורף, וכל זמר גדול שכיבד את עצמו בא להשמיע ולשמוע".

אבל היתה גם מוסיקה אחרת. "אחי שלום, המורה הרוחני שלי, השמיע לי רוקנרול, רוק אנגלי ואיכותי", אומר בוזגלו, "ומוסיקה הודית מהסרטים. מגוון שונה של מוסיקה מבטא צדדים שונים של הנשמה", הוא מוסיף, "מי ששר - ידו על העליונה. זה יכול להיות אביב גפן, נעמי שמר, או קובי פרץ, לא חשוב: מי ששר הוא מהטובים. אפלטון אמר 'מי שרוצה לשנות את החוקים שישנה את המוסיקה'. כי היא הנשמה של העם. הבגדים, האוכל - אלה סממנים חיצוניים של החברה, אבל הנשמה היא במוסיקה.

"אין שינויי עומק בלי המוסיקה", ממשיך בוזגלו, "הלוא כל המפעל הציוני קם על התרחשות מוסיקלית גדולה. שינוי אתוס הוא שינוי המוסיקה: בלי ג'ז לא היה אובמה, ואת ניו יורק אי אפשר להבין אלא דרך גורדי השחקים. המוסיקה היא נשמת המקום; היא מבשרת וגם משנה".

צו פיוט
פרופ' מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו הוא פילוסוף, ד"ר לפילוסופיה ומרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. שם הוא גם למד, ותאריו הראשונים, שאותם סיים בהצטיינות, היו במתמטיקה, פיסיקה, ופילוסופיה של המדע. את תואר הדוקטור, על מחקר אודות הפילוסוף שלמה מיימון, השלים בשנות ה-30 המוקדמות לחייו - כשהוא זוכה לאורך לימודיו במלגות הצטיינות חשובות ואותות כמו מלגת פולברייט, הרווארד, מלגת רוטשילד, פרס האוניברסיטה העברית להצטיינות בהוראה.

פרסומיו על היבטים שונים של הפילוסופיה, במאמרים וספרים שכתב וערך, רבים: בין השאר הוא כתב על לוגיקה, על לשון ומתמטיקה ועל מחשבת ימי הביניים. גם המוסיקה שספג בבית ושנהפכה לחלק מחייו, השתלבה במשנתו - הפילוסופית וגם החברתית-פוליטית.

"קונפליקט בין צדדים יכול להיות כמו בסרט אווטאר", הוא אומר, "אבל הוא יכול גם להתקיים בין צדדים שיש להם מהות משותפת, ואז גם יש לו סיכוי להיפתר - והמוסיקה היא אחד המרכיבים המרכזיים בידידות יהודית-ערבית כפי שהיינו רוצים בה. בסידור של יהודי מרוקו כתוב 'אנחנו מתחילים כששומעים את המסגד': זו היכולת לראות את השני, אפילו רק להיות מודע שהמואזין מתפלל, ואז לא רק 'לבנות גשרים', או לראות רק את הממד הכלכלי, אלא לפקוח את העיניים.

"הגנרלים מייצגים גישה של ביטול היריב, זרות וניכור שלו, אבל אפילו מלחמה, כאשר היא נערכת נגד מי שיש לך כבוד אליו, היא יעילה יותר. החיבור המוסיקלי מנקה את המשקפיים, מסיר את הקטראקט. הראייה מתבהרת כשאתה רואה מישהו כמו הרב חיים לוק, למשל, יהודי עם ציציות, שר בחברת המוסלמים בפסטיבל המוסיקה במרוקו, בעיר פס.

"זה לא שאני חושב שהמוסיקה תפתור את הבעיות, אני לא נאיבי עד כדי כך", אומר בוזגלו בחיוך, "אבל כשאומרים 'לזרוע זרעים לשלום', כוחה של המוסיקה רב. תחשוב על סוריה דרך הזמר סבאח פח'רי: הנה האפשרות לפתוח ערוץ שונה לסוריה ולעם הסורי. וכשמכירים את המוסיקה הפרסית, קשה יותר לעשות דמוניזציה לאיראן".

תיבת הזיכרון 

צו פיוט
ר' דוד בוזגלו ומאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו לא רק שירטט תיאוריות אודות כוחה של המוסיקה לשינוי חברתי, אלא גם השפיע באופן קריטי על הצד המעשי, ויש לו חלק משמעותי בהתעוררות הפיוט בישראל בעשור האחרון. כפי שאבחנה החוקרת פרופ' חביבה פדיה, לבוזגלו היתה שליחות שהתחייבה ממעמדו הן כפילוסוף והן כבנו של אביו, להיות "טרנספורמטור חברתי", כדבריה, לתקן את השבר החברתי ואת הרס הרצף התרבותי שמתחולל בהגירה, ולפתוח את "תיבת הזיכרון" שהיה אביו ואת האוצר הגנוז ששכן בה כדי להעבירם לחברה בישראל, וכך לעשות אתה חסד.

ר' דוד, שכתב מאות פיוטים בעברית, בערבית ובשילובן, תרם לשיקום קהילות מרוקו שחוו שבר קשה עם הגירתן לישראל כשנדד ביניהן מ-1965, אז הגיע לישראל, ובהיותו אגדה עוד בחייו הפיח בהן רוח מחודשת. שליטתו הפנומנאלית במסורת הפיוט, ובראש ובראשונה בקורפוס "שיר ידידות", אותו ידע בעל-פה כיוון שהיה עיוור (הוא איבד את מאור עיניו בשנות ה-40 לחייו), היתה גורם מכריע בהחייאת מסורת שירת הבקשות של יהודי מרוקו.

והנה בנו, מאיר, ממשיך ומעצים פעילות זאת בשני המפעלים המוסיקליים-חברתיים-מסורתיים הגדולים, שבהקמתם היה לו תפקיד מפתח ושהשפעתם מהדהדת: "קהילות שרות", שחבריה פעילים בכל הארץ, ואתר האינטרנט שנהפך לארכיון אנציקלופדי יקר ערך של ממש: "הזמנה לפיוט".

המושג "פיוט" שב ועולה בהקשרים שונים. מהו הפיוט, מה טבעו?

"לכה דודי, למשל, הוא פיוט, וגם דרור יקרא לבן עם בת. הפיוט הוא טקסט שמושר, ונוצרת בו אחדות ייחודית בין מלים למנגינה וכך הבעה חדשה. הוא קטגוריה בפני עצמה. פיוט אינו כמו שירה עברית, מפני שהטקסט לבדו אין לו קיום בלי המנגינה שלו: אריסטו הסביר שיד מנותקת מן הגוף אינה יד, היא יד רק בהיותה מחוברת לגוף. כך, מלות הפיוט בלי המנגינה הן נשמה בלי גוף, או גוף בלי נשמה.

הפיוט גם איננו שירת קודש, כי אינו תפילה - הוא מושר אמנם בבית הכנסת, אבל גולש גם לטקסים אחרים. הפיוט נמצא אפוא באזור הדמדומים בין קודש לחול: אפשר לומר 'פייטן גדול, אבל לא 'בעל תפילה גדול'. יש עוד ממדים לפיוט. למשל, היותו מוכר בכל מסורות ישראל: הפיוט ידיד נפש הושר בהודו, במרוקו, במזרח ובאשכנז.

עוד ממד הוא ההקשר: פיוטים נטועים בזמנים מיוחדים כמו שבת, או ברית מילה, או בקינות תשעה באב. ממד נוסף הוא הקהל: הפיוט לעולם מושר בציבור, והוא מקבל את תוקפו כפיוט רק כאשר הוא נישא על ידי קהל ומלווה את אורח החיים שלו. יש בפיוט תמימות נדיבה".

וכאן מתחיל להתבהר מעמדו של אביו של בוזגלו, הפייטן ר' דוד, "נעים הזמירות", כפי שכונה, שהפליא לפייט ולשיר, ושעליו כתב הסופר יעקב לסרי "גאון השירה ואדיר הפיוט, הזמיר העצום, תזמורת היחיד, גרון המאגד בתוכו מיתרי כל כלי הנגינה על צליליהם, כינורה של התפילה היהודית ונזר פיוטיה, שעיטר את השירה בזוהר הגות שפתיו ונעימות קולו, ובימיו לבשה השירה במרוקו מחלצות יקרות".

"יש הבדל מכריע בין פייטן לבין חזן, ובין פייטן לבין זמר", מסביר בוזגלו, "המתח בין הפייטן לרב או לחזן דומה למתח שבין איש הרגש לאיש החובה; ואילו הזמר מקיים זיקה עם תרבות ההמון הכללית, בניגוד לפייטן שמשתייך לקהילה אחת מגובשת ומוביל אותה, ועולמו הוא עולם של תורה ויראת שמים".

אם כך, מה החשיבות של הפיוט מעבר לקהילה שלו?

"הפיוט הוא מפתח לעברית, לגווניה ולשכבות שלה. הוא מפתח להיסטוריה היהודית, ומפתח לקשר לישראל. ויש לו היכולת לשמור מפני רידוד והתבהמות, ולבנות את המשותף בינינו לא על חשבון הזהות. הוא פותח מרחב בין מחויבות דתית לבין תרבות, ומראה שבתוך ההתרחשות הדתית יש עוד דמויות מלבד הרב, או הפוסק.

יש למסורת מנגנונים של ריפוי עצמי, והפיוט הוא אחד מהם - למשל, בסוגיית הדרת הנשים: לא צריך להיות אנטי דתי כדי למחות נגד הדרת נשים, ולערבי הפיוט שבהם משתתפות נשים, כוח לחולל שינוי עצום בסוגיה הזאת. הבעיטה שהנחיתה החברה הישראלית בפיוט, ההזנחה שלו, היא גם הפסד אמנותי כביר, והיא חלק מאתוס ישראלי ישן", מסכם בוזגלו.

"בלי לפגוע בנעמי שמר - לא היא אשמה במחיקת התרבות הזאת, אלא מי שהחליט לא לשים דברים אחרים לידה. הקנאות תמיד תראה במוסיקה בעיה, תמיד יילחמו בה - אבל לא נעשה למי שנלחם בה חיים קלים".

שירה אבודה

מאיר בוזגלו נולד כשאביו היה בן 60, והתייתם ממנו כשהיה בן 15-14 בלבד. ר' דוד לא הקל על בנו בשימור מורשתו, כי המושג "מורשת" היה זר לו והוא התנגד אליו. "לא היה אכפת לו להישכח, והוא לא פחד מהעוני", אומר בוזגלו, "ולכן לא העלה על הכתב דבר. הוא אמר שאינו מאמין שדבריו ראויים להתפרסם בדפוס, ויתר על כן: יש לתת ליד השכחה לגעת בהם - לא לרקום רקמה חדשה".

גדול המתעדים של שירת ר' דוד הוא ר' מאיר עטיה, ששימר את יצירותיו כנגד רצונו. "כל מה שחיבר, חיבר לצורך השעה, כבדרך אגב", אומר עטיה, "אנחנו באנו וגנבנו ממנו בלי שישים לב, וליקטנו את השירים שלא חשב כלל להוציא".

אובדן עצום - אולי לא לדעת ר' דוד, אבל ודאי לכל הבאים אחריו - היא שירתו, שלהקלטתה התנגד בכל תוקף. למרבה המזל נותרו הקלטות ספורות של פיוטים בקולו, גם הן נעשו בסתר בלי שיידע, ואלה קובצו בדיסק בהוצאת בית התפוצות.

לשמען הולך ונגלה הפלא: מתברר שגם מלותיו של יעקב לסרי שצוטטו קודם, אין בכוחן אף להתחיל ולתאר את זוהר הגות שפתיו ונעימות קולו של רבי דוד בוזגלו. למשמעו גם המאזינים שאינם מצויים בסגנון הפיוט של יהודי מרוקו יעמדו נדהמים. "אנשים היו משתמשים בכל מיני תחבולות כדי לפתות אותו לשיר", מספר בוזגלו, "הוא לא שש לעשות זאת".

הגותו של מאיר בוזגלו מושפעת גם מממדי העומק של הפיוט: כמו שהפיוט הינו יציר הדמדומים, ז'אנר שבין קודש לחול, המאגד בו בזמן את שניהם ומבטל את הדיכוטומיה ביניהם, כך חלק נכבד מכתיבתו של בוזגלו והשקפתו - כפי שמתבטאים בכל עומקם בספרו "שפה לנאמנים: מחשבות על המסורת" (הוצאת כתר וקרן מנדל, 2008) - מוקדשים לשאלה, לאתגר כפי שהוא רואה אותו, איך לבטל את הניגוד הדיכוטומי בין "דתי" ל"חילוני" ולפתוח מרחב מסוג חדש ליהדות בהוויה הישראלית העכשווית.

לכאורה, דרכו מקפלת בתוכה קונפליקט: מצד אחד, אין הוא שולל - וטוען שכלל לא ניתן לשלול - את הלגיטימיות של המאמינים, ומנגד את הלגיטימיות של אלה שאינם מאמינים; מצד שני, הוא מערער על ההבחנה הנהוגה בשיח הישראלי בין "דתי" ל"חילוני". דרכו לעשות זאת היא על ידי הליכה אל מעבר להגדרות הללו, בעזרת המונח "מסורתי".

המסורתי בעיני בוזגלו הוא זה שתרבות הוריו נמסרה לו, והוא מקבל אותה ונאמן לה ואינו מורד בה ואינו חושד בה, אבל בו בזמן הוא לא מבטל את הרציונליות, ולא נרתע מביקורתיות, גם בהבינו את הפער בין הדורות.

בראיון למגזין "ארץ אחרת" שהתפרסם ב-2000, אמר: "אני נאמן לערכים נוספים: הכבוד לאמת המדעית, הכבוד לאדם באשר הוא אדם, ההכרה בזכויות הנשים. אני מודע לכך שעולמם של הורי לא הכיר את סכנות הגזענות, לא הכיר את נפתולי הדיכוי. הורי לא עמדו מעולם מול האפשרות להילחם ולא גדלו על ברכי הדמוקרטיה המערבית - על יתרונותיה וחולשותיה".

"המסורתי מאוים משני הצדדים: הדתי והחילוני לא רואים בו פרטנר", הוא המשיך, "אלה רואים אותו כמישהו הנמצא בדרך אל החרדיות, ואלה רואים אותו כתקוע עם רגשי אשמה, עם ההורים שלו שעוד לא השתחרר מהם".

במאמרו "חידה אחת על הר סיני" מציב בוזגלו שאלה אודות האמונה בהתגלות האל לעם במעמד הר סיני. "אני פונה לכל איש ואשה חילוניים ומבקש", הוא כותב, "הסתכלו על אדם דתי שמקובל עליכם כאוהב אמת וכאדם הגון, ותאמרו לעצמכם שחייו הם חיי טעות. ולכל דתי אני אומר, הסתכל על אחד החילונים שאתה מעריך ונסה לומר לעצמך שחייו הם חיי טעות. דומני שבכל מצב-רוח, מי שמכבד את הצדדים יתקשה לתאר את אנשי אחת הקבוצות הללו כסתם טועים בעניין כה חשוב".

רעיון המסורת כמיישבת המחלוקת הזאת הוא אלטרנטיבה לבחירה באחד הקטבים: לא בבחינת קבוצה שלישית, אלא כמחשבה שמעבר להם. "המתחים הם קשים. מצד אחד, צמצום היהדות ללאומיות, לתלמוד תורה, או לארץ ישראל, ומצד שני הבעיטה ביהדות על ידי ישראלים שרואים בה מטרד", אומר בוזגלו.

"בגלל זה אני עסוק עכשיו ביוזמה להקמת תנועה חדשה, 'תיקון' שמה, שמדברת על יהדות רלוונטית, הכוללת הבנה מחודשת של המחויבות היהודית מתוך זיקה לשאלות ולדאגות של החברה הישראלית העכשווית כמו חינוך, פערים חברתיים ואופיה של השבת.

 

פוליטיקה של פונטיקה

מאיר בוזגלו היה מחנך ומורה בגרעין המייסד של "קדמה" - עמותה לחינוך עיוני שוויוני בשכונות ובעיירות, שהקימה בתי ספר. הוא פעיל בתחום הוראת המתמטיקה והינו חוקר ומפתח תוכניות להוראת המתמטיקה והלוגיקה. עוד בלימודיו באוניברסיטה חבר לסטודנטים מזרחים, יוצאי שכונות מצוקה, אתם הגה פרויקטים של חינוך וביניהם פר"ח לקידום תלמידים חלשים ועבודה עם אסירים.

חברי הקבוצה, "מעיינות" שמה, התחילו ללמד מתמטיקה בשכונות, מתוך תפישה שכישלון במתמטיקה הוא הרסני מכל הבחינות, מהדימוי העצמי ועד סיכויי ההתקדמות בעתיד, ושההצלחה היא מפתח לשיקום כל זאת ולשחרור מהפחד המיסטי מפני המתמטיקה: "אם אנחנו מראים לילדים בכיתה ו', שנחשבים לכישלון מוחלט, שבתוך ימים ספורים הם מסוגלים לפתור שאלות מבחינת הבגרות, זה מחולל שינוי באמון שלהם בעצמם. הם מבינים שמעתה יוכלו להשיג הכל", הוא אומר.

 

היופי של הפיוט מינה אותי להיות שליחו. הפיוט חובק כל: השפה העברית ומכמניה, ההוויה היהודית והחוויה היהודית, הזיקה לעולם הערבי ותרבותו, שבירת הדיכוטומיה בין יהדות לעבריות. הפיוט הוא מפתח לעברית, לגווניה ולשכבות שלה. הוא מפתח להיסטוריה היהודית, ומפתח לקשר לישראל

 

"ריב יש לאל בכם, שארית יעקב / אם תשכחו שפה מאוד נבחרת" - הציטוט הזה, פרי עטו של אבן גבירול, שימש את בוזגלו כמוטו במאמרו "לשון, היררכיה ומבטא", נושא שמעסיק אותו רבות, עוד מהבית. "היינו משחקים בתחרויות על השפה, עם אמא שלי ואבא שלי, ואני זוכר את השבחים ששיבחו אותנו על הגייה נכונה של קו"ף, שלא לדבר על חי"ת ועי"ן", הוא מספר, ובדבריו קינה וכעס על אובדן ההגייה הנכונה של ח' וע' בעברית, על הפגיעה האנושה שנגרמה בשל כך, הכוללת לא רק דלות ושגיאות כתיב, אלא גם את אובדן הקשר בין מלים ויציאתן של מאות מלים מהשימוש ("תפל" ו"טפל", למשל), בעיות למידה, ואובדן התהודה, העומק והעידון של השפה.

בעיקר מעסיק אותו ההיבט הפוליטי של הקנוניזציה של המבטא החדש, שמחק את ההבדלים א'-ע' וח'-כ' - "הפוליטיקה של הפונטיקה", כדבריו. "היום שימוש בח' וע' כחיקוי למזרחים נעשה כדי ללעוג, ונהפך לביטוי היתולי במקרה הטוב, ועברייני במקרה הרע", אומר בוזגלו, "חידוש השפה התחולל במקביל למדיניות כור ההיתוך, שבהפעלתו - בהובלה מוחלטת של יהודים לא מזרחים - קובעה קבוצה אחת כהגמונית והאחרת כנשלטת, ונוצרו שתי זהויות חדשות: המזרחית, שהיא הבניה חדשה של מציאות חברתית בישראל, והלא מזרחית: האשכנזית.

"אנחנו חיים במזרח התיכון, ומדינת ישראל מונה יהודים וערבים", ממשיך בוזגלו ומחזיר את המבטא של העברית למרכז הדיון, "ולכן רצוי לקרב את העברית לערבית. קשר עמוק בין השפות מהווה משאב לכל אפשרות של דו-קיום יהודי וערבי בישראל. השמירה על האותיות הגרוניות מאפשרת לנו לשלוח שורשים עמוקים לארץ הקסומה הזו".

ועד אז?

"היופי של הפיוט מינה אותי להיות שליחו. הפיוט חובק כל: השפה העברית ומכמניה, ההוויה היהודית והחוויה היהודית, הזיקה לעולם הערבי ותרבותו, שבירת הדיכוטומיה בין יהדות לעבריות. אפשר לנהל מאבק על הפיוט מנקודת מבט מזרחית, או מנקודת מבט רב תרבותית; אך אפשר גם לחרוג מנקודות מבט אלו.

בפיוט, החריגה מתאפשרת עקב ההתעניינות של אשכנזים ומזרחים כאחד, וההכרה של שתי הקבוצות הללו בכך שהפיוט הוא חלק ממורשתם. העניין בפיוט צריך להיות - ואכן נעשה - עניין יהודי-ישראלי מובהק. התפתחות זאת גרמה לי לנטוש בהדרגה את שפת הרב תרבותיות".

 

הכתבה פורסמה לראשונה ב-12.4.12 במוסף 'גלריה' של עיתון הארץ ומועלה כאן באדיבותו של נעם בן זאב 



דף ראשי | מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות
פיוט השבוע | 12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר
מוסדות וקישורים לוח מודעות ואירועים | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)


רננות קהילות שרות הפונותיקה הלאומית בית אבי חי המרכז לחקר המוסיקה היהודית בית התפוצות

סמל אקום