גירסת הדפסה

תורת המקאם במוסיקה הערבית

רוני איש-רן

המקאם, כמרכיב מרכזי במסורת המוסיקלית המזרחית הנו אחד האלמנטים הבסיסיים והחיוניים לביצוע והבנת המוסיקה של עולם התפילה והפיוט בקהילות המזרח. המאמר שלפנינו מציג את משפחות המקאמים השונות, בהתייחס למבנה הסולמות וחלוקתם הפנימית, להתנהגות המלודית האופיינית לכל מקאם, וכן להיבטים רגשיים ופונקציונליים כפי שהם קיימים במסורת הפיוט הספרדית-ירושלמית (חאלבית).

למאמרים נוספים בנושא

תוכן:

הקדמה

מבוא

המקאם בפיוט ובתפילה

המרווחים בסולם המוסיקלי המזרחי

מבנה המקאם – תבניות ("אז'נאס")

משפחות המקאמת:

משפחת הראסט

משפחת  הביאת

משפחת  הסאבא

משפחת הסיגא

משפחת הנהוו'נד

משפחת הנגריז

משפחת החיג'אז

משפחת הכורד

מקאם הנאו'ה

משפחת העג'אם

 

הקדמה

מאמר זה מתמקד בשני אספקטים הנמצאים בשני קצות החוויה המוסיקלית, אשר כל אחד מהם חיוני לקיומו של האחר וביחד הופכים אותה לשלמה: הפן הפיסיקלי-שכלי (סולמות, מרווחים וכיו"ב) מחד, והפן הרגשי-חווייתי מאידך.

הפן הראשון הוא המחקרי-מדעי והוא נכתב על סמך לימוד שיטתי של המוסיקה הערבית, תיאורטית ומעשית.

הפן השני, המנסה לאפיין את המקאמים השונים מבחינה רגשית, נכתב מתוך הכרות אישית חווייתית ובלתי אמצעית עם מסורת המוסיקה הערבית בכלל והתפילה והפיוט הספרדי-ירושלמי(חלאבי) בפרט. כל הנאמר כאן מתבסס על חוויית הדברים בשטח, הן כמאזין והן כמבצע. בכל הקשור להיבט הרגשי, הדברים מתבססים על התרשמות רבת שנים מן האינטראקציה שבין החומר המוסיקלי לבין קהל מאזיניו בבתי הכנסת ובסיטואציות אחרות – תגובות רגשיות כאלה ואחרות המבטאות באופן מיידי ובלתי אמצעי את תחושות המאזינים ביחס לחומר המוסיקלי תוך כדי ביצועו.

יש לזכור עם זאת כי הנאמר כאן מתייחס בעיקר למסורת המוסיקה הערבית ובתוך כך לקהילה הספרדית-ירושלמית-חלאבית. סביר להניח כי קיימות התייחסויות רגשיות שונות למקאם זה או אחר בקהילות היונקות ממסורות מוסיקליות שכנות – טורקיה,פרס ועוד.

רובד נוסף של המאמר הוא הניסיון להסביר את הקשר שבין מבנה הסולם והמרווחים שבו לבין התחושות שהוא מעורר, דהיינו הקשר שבין הפן הפיסיקלי לזה הרגשי. הפרשנות ברובד זה נשענת רובה ככולה על תובנות והתרשמויות אישיות, והיא מנסה לענות על צורך אישי ואוניברסלי לחבר בין חוויה מוסיקלית עמוקה לבין ידע תיאורטי רלוונטי. אני תקווה כי חיבור זה יתרום במשהו להרחבת הידע ולהעצמת החוויה.

 

מבוא

המונח "מקאם" (ברבים - מקאמים או מקאמאת) טומן בחובו משמעויות רבות, מוסיקליות וחוץ מוסיקליות, משמעויות אשר זוכות להתייחסויות שונות באיזורים שונים ובתקופות שונות (ראו בהרחבה במאמר "תרבות המקאם" מאת ד"ר אסיקה מרקס באתר זה).

במוסיקה הערבית מוכרים כיום קרוב למאה מקאמים. בתרבויות אחרות, כמו למשל הטורקית, מוכרים אף כמה מאות. המקאמים מחולקים למשפחות, כאשר בכל משפחה קיים מקאם היסוד, וממנו מסתעפים מספר מקאמים נוספים אשר מהווים את  מקאמי המשנה של כל משפחה.

להלן נסקור את משפחות המקאמים השונות תוך פירוט הווריאנטים השכיחים והשימושיים ביותר בכל משפחה, וכן נתמקד בהיבט הסולמי של המקאם תוך התייחסות להיבטים פונקציונאליים ורגשיים כפי שהם באים לידי ביטוי בחלק מהמסורות המוסיקליות של עולם הפיוט.

 

המקאם בפיוט ובתפילה

התייחסות ראשונה למונח המקאם בהקשר לעולם הפיוט, קיימת כבר בשיריו של ר' ישראל נג'ארה (א"י, המאה ה-16), אשר נהג לציין מעל למילות הפיוט את שם המקאם של הלחן לפיו נכתב. מתקופה זו ואילך השתרש נוהג זה בקרב רוב פייטני המזרח. בחלק מספרי הפיוטים שיצאו לאור מאוחר יותר ממוינים השירים לפרקים עפ"י שמות המקאמאת בהם הולחנו. בקהילות יהודי חאלב וספרד-ירושלים תפס המקאם עם השנים מקום מרכזי אף יותר, כאשר לכל שבת וחג נקבע מקאם בו יש להתפלל את תפילת השחרית, וכן מקאם קבוע לתפילות השבת הנוספות (רשימת המקאמים לשבתות השנה וימי החגים מופיעה בספרי הפיוטים). מקומו של המקאם כגורם מרכזי ומחייב בביצוע שירת הפיוטים והתפילות נשמר לאורך השנים, ובחלק מבתי הכנסת מקפידים על סדרים אלו עד היום.

 

המרווחים בסולם המוסיקלי המזרחי 

אחד המרכיבים היסודיים של המקאם הוא הסולם המוסיקלי אשר מהווה את השלד הפיסיקלי-אקוסטי שלו ואשר באמצעותו באים לידי ביטוי מהותו ויחודיותו של כל מקאם ומקאם.

הסולם המוסיקלי הוא רצף של  שמונה צלילים עוקבים בעלי ערכים אבסולוטיים הנמדדים בתדרים. בין שמונת צלילי הסולם קיימים שבעה מרווחים - המרחק בתדרים בין צליל לצליל (בתרבויות אחדות קיימים סולמות בעלי חמישה צלילים אך אלה אינם שכיחים במסורת המוסיקלית המזרחית).

הסולם המוסיקלי המזרחי מכיל שלושה גדלים עיקריים של מרווחים העשויים להופיע בין צליל לצליל: 1) טון שלם; 2) חצי טון; 3) שלושת רבעי טון. לגבי מרווח זה (שלושת רבעי טון) יש לציין כי קיים הבדל בין התיאוריה לפרקטיקה, שכן בפרקטיקה קיימים מרווחים נוספים הקטנים או הגדולים בשמינית טון ממרווח השלושת רבעי טון האבסולוטי. מרווחים אלה באים לידי ביטוי בשירה ובנגינה, באופן מודע או בלתי מודע, על ידי המבצעים, אולם בשיטת התיווי הערבית ההתייחסות למרווח ה-3/4 טון כוללת בתוכה גם את שאר המרווחים הקרובים אליו (בשיטת התיווי הטורקית נהוג לציין גם מרווחים אלה ע"י סימון מתאים).

שני  גדלים נוספים הם רבע טון וטון ורבע, אך הם כמעט ולא שימושיים בפרקטיקה.

המקאמים המופיעים בתרשימי התווים כתובים בסולמות בהם נהוג לנגן אותם עפ"י המסורת המוסיקלית הערבית (ראסט-דו, ביאת-רה וכיו"ב). יש לזכור כי עקרונית כל סולם יכול להיות מנוגן בכל צליל-גובה, לשם כך יש לחשב את מרווחי הסולם ולהעתיקם אל הגובה הנדרש.

 

מבנה המקאם - תבניות ("אז'נאס")

הסולם המוסיקלי המזרחי נחלק לשני חלקים-תבניות: תחתון ועליון. קיימים שלושה סוגי תבניות כאלה: 1) טריקורד - רצף של שלושה צלילים; 2) טטראקורד - רצף של ארבעה צלילים; 3) פנטאקורד - רצף של חמישה צלילים. סולם המקאם הוא למעשה חיבור של שתי תבניות כאלה, כאשר התבנית התחתונה נחשבת ל"גזע" המקאם, דהיינו, המשפחה הרחבה אליה הוא משתייך, ואילו התבנית העליונה נחשבת ל"ענף", דהיינו, הווריאנט המסוים בתוך אותה משפחה.

בשפה הערבית נקראות תבניות אלו בשם "ז'ינס", או ברבים "אז'נאס".

להלן רשימת האז'נאס (התבניות) מהם מורכבים הסולמות המופיעים בהמשך המאמר, על המרווחים בין צליליהם.

 

טטראקורד עג'ם                                     ½ - 1  - 1

 

טטראקורד נהוו'נד                                    1-  ½ - 1

טטראקורד ראסט                                   ¾ - ¾ - 1

טטראקורד ביאת                                     1- ¾ - ¾

טטראקורד סאבא                                 ½ - ¾ - ¾

טטראקורד סאבא זמזמה                        ½ - 1 - ½

טטראקורד כורד                                     1 - 1 - ½

טטראקורד חיג'אז                              ½ - ½1 - ½

טריקורד סיגא                                             1 - ¾

פנטקורד נגריז                             ½ - ½1 - ½ - 1

 

ההבדל בין הסולמות או האז'נאס השונים, נובע מהמרווחים השונים בין הצלילים המרכיבים אותם. לכל ז'ינס יש שם וכן לכל צירוף של שני ז'ינסים היוצרים יחד סולם שלם - מקאם.

שמות האז'נאס והמקאמאת זהים בחלקם. לדוגמא, השם "ביאת" הוא שמו של טטראקורד וכן שמו של סולם שלם הנקרא אף הוא "ביאת", אשר מורכב מטטראקורד ביאת בחלקו התחתון וטטראקורד נהוונד בחלקו העליון (ראו להלן תרשים בפרק העוסק בביאת).

למעשה, כמעט כל ז'ינס יכול להופיע בחלקו התחתון של סולם מסוים כ"גזע" של הסולם ממשפחת המקאמת אליה הוא שייך, או להופיע בחלקו העליון של סולם, כאשר אז הוא קובע את הווריאנט הספציפי מתוך משפחת המקאמת של הטטראקורד התחתון.

 

שמות המקאמאת

המקורות לשמות המקאמאת רבים ומגוונים. ישנם מקאמאת הנקראים על שם אזור מסוים, מקאמאת אחרים נקראים על שם שליטים ומלכים בתקופות שונות ומקאמאת נוספים על שם צליל היסוד שלהם בשמו הערבי, הפרסי, או הטורקי. בנוסף לכך, מקבלים מקאמאת מסוימים שמות שונים בארצות שונות. כאן אתייחס לשמות המקאמאת על פי המקובל במסורת המוסיקלית הערבית (מצרים, סוריה, לבנון, ישראל, עירק). קיימת התאמה מסוימת בין המסורת הערבית והטורקית, אך לרוב לא ניתן ללמוד ממקאם בשמו הערבי על מקאם בעל שם זהה במסורות אחרות (טורקיה, פרס וצפון אפריקה) ולהפך.

 

משפחת  הראסט

מקאם ראסט נחשב למקאם מרכזי ויסודי מאד במסורת המוסיקלית המזרחית. הוא למעשה המקאם ממנו נגזרים ומסתעפים כל סולמות המקאמאת המזרחיים - סולמות הכוללים מרווחים של ¾ טון. מקאם ראסט פופולרי ועשיר מאד ביצירות בכל המסורות המוסיקליות המזרחיות. במסורת החלאבית-ירושלמית הוא נחשב לסולם שמח. נהוג להתפלל בו בשבתות בהן מתחילים חומש חדש (בסדר קריאת פרשת השבוע) ומנמקים זאת בשל קרבתו למילה "ראס" בערבית, שמשמעותה: ראש, תחילה, התחלה.

למקאם ראסט אף שמורה תפילה קבועה אותה מתפללים בו לאורך כל השנה והיא מנחה של שבת.

מבחינת מרכזיותו במסורת המזרחית נחשב הראסט למקביל לסולם מז'ור במוסיקה המערבית (הם גם נשמעים דומים). ההבדל בין הסולמות בא לידי ביטוי בהנמכת  הצלילים השלישי והשביעי ברבע-טון בראסט ביחס למז'ור. ישנם חוקרים הטוענים כי שני הסולמות הם למעשה תולדה של סולם אחד אשר במהלך ההיסטוריה עבר תמורות במבנה הצלילי שלו, עד להתגבשות הראסט במזרח והמז'ור במערב.

חשוב לציין כי המקאם הזהה בסולמו למז'ור הוא דווקא עג'ם (ראה להלן), אך מידת מרכזיותו במוסיקה המזרחית פחותה ביחס לזו של הראסט.

 

 

 

 

 

מקאם דלנשין

כאשר הרה העליון הוא במול מתקבל טטראקורד סאבא וכאשר הוא בקאר מתקבל ביאת (על לַה)

 

 מקאם מאהוּר

מקאם מאהור זהה בסולמו למקאם ראסט, אולם מקבל שם שונה כתוצאה מהתנהגות מלודית שונה; במאהור רוב ההתרחשות המוסיקלית תתבצע מסביב לצליל האוקטבה (הצליל השמיני והאחרון בסולם) - מעליו ומתחתיו. לעיתים היצירה אף תסתיים בצליל זה ולא בצליל היסוד (הצליל הראשון בסולם) כמקובל.

 

משפחת הביאת

מקאם ביאת נחשב גם הוא לפופולרי ועשיר מאד במוסיקה הערבית. במקאם זה קיים הן רפרטואר רחב של שירים בעלי אופי עממי, המושרים בד"כ בשמחות, והן שירים ויצירות בעלי אופי אומנותי ומורכב. במסורת החלאבית-ירושלמית נהוג להתפלל בו בשבתות בהם מתקיימת שמחת הולדת בת (אולי בשל הקרבה הפונטית בת-ביאת). גם השירים הפופולריים יותר באירועים אלה מולחנים  במקאם ביאת - "יעלה יעלה"; "יפת עין"; נהוג להתפלל בביאת גם בחלק מימות החגים.

יש לציין כי הפופולריות של הווריאנטים השונים של המקאם משתנה ממסורת למסורת. בעוד שבמסורת הערבית מקאם ביאת (הראשי) הוא השימושי והפופולרי ביותר, במסורות אחרות כמו טורקיה, בבל ועוד, המקאם הפופולרי  ביותר הוא דווקא חוסייני. במסורת השירה הכורדית למשל, מקאם חוסייני הוא המקאם בו מושרים רוב השירים, כך גם לגבי נעימות התפילה בבתי הכנסת הכורדיים.

הווריאנטים הנוספים בד"כ עשירים פחות ביצירות אולם הם שימושיים מאד כאלמנט קישוטי-מגוון ביצירות המולחנות במקאם ביאת הראשי.

 

 

 

 

מקאם מוחייאר

במקאם מוחייאר נהוג לשהות לזמן מה מעל לצליל האוקטבה - רה העליון.

 

 

 

מקאם חוסייני

אחד המאפיינים של מקאם חוסייני הוא ההשתהות על הצליל לה (הצליל החמישי בסולם) והתנועה סביבו לאורך היצירה כאשר הוא משמש כצליל אתנחתא (תחנה). יצירות מסוימות אף מסתיימות בצליל זה.

כפי שניתן לראות, הסולמות של המקאמאת מוחייאר וחוסייני הם זהים. ההבדל ביניהם הוא באופן החלוקה לטטראקורדים - בעוד שבמוחייאר הסולם מתחלק מרה עד סול ומסול עד הרה הגבוה - מה שיוצר ראסט על סול, הרי שבחוסייני החלוקה היא מרה עד סול ומלה עד הרה העליון, מה שיוצר ביאת נוסף על הלה.

 

 

מקאם עוּשאק

מקאם עושאק זהה בסולמו לביאת המקורי, אולם התנהגותו מכתיבה ירידה אל מתחת לצליל הטוניקה - רה - עד לסול התחתון. הצליל סי משתנה לחצי במול וכך נוצר טטראקורד ראסט על הסול התחתון (לדוגמא: השיר ישראל נושע בה').

 

 

מקאם ראהאוו'

המקאם זהה בסולמו לסולם ביאת, אולם בשונה מביאת ומשאר המקאמאת, במקאם ראהאוו' נהוג לסיים את היצירה בצליל השלישי בסולם - פַה, ולא בצליל היסוד - רֵה. העצירה על הצליל פַה יוצרת תחושה של עג'ם (לדוגמא: ארץ ורום בהבראם).

 

משפחת הסאבא

את מקאם סאבא ניתן לראות כנגזרת של מקאם ביאת. הטטראקורד התחתון של שני הסולמות (סאבא וביאת) כמעט זהה - שניהם מתחילים בשני מרווחים רצופים של ¾ טון, אך הצליל הרביעי בסולם סאבא מונמך בחצי טון (ביחס לביאת) ועקב שינוי זה משתנה גוון הטטראקורד וכל חלקו העליון של הסולם. שני המקאמים האלו מופיעים הרבה פעמים יחד במסגרת אותה יצירה או אלתור. במסורת הבבלית אף קיים  מקאם ספציפי המאפיין התנהגות זו (חילופי סאבא וביאת בשכיחות גבוהה במסגרת אותה יצירה) והוא נקרא: "מנסורי".

מקאם סאבא נחשב לייחודי ויוצא דופן הן מבחינת המבנה הצלילי שלו - הגוון שהוא יוצר - והן מבחינת האוירה אותה הוא משרה. הוא קל יחסית לזיהוי בשמיעה וקשה לבלבל בינו לבין מקאמת אחרים.

תופעה ייחודית למקאם זה, שלא קיימת באף מקאם-סולם אחר היא: מקאם סאבא מסתיים בצליל הספטימה הגדולה (חצי טון מתחת לצליל האוקטבה) ואינו משלים תחום של אוקטבה.(רה - רה במול).

מבחינה רגשית נחשב מקאם סאבא לאחד המקאמאת בעלי הגוון הנוגה ביותר, וזאת ניתן לתלות  במבנה הסולם ובאופן השתלבות הטטראקורדים השונים בו:

בהתבוננות בסולם ניתן לזהות שלושה טטראקורדים המשתלבים זה בזה לאורכו: סאבא (על הצליל רה); חיג'אז (על הצליל פה);  סאבא-זמזמא (על הצליל לה). שלושת הטטראקורדים האלו נחשבים כל אחד בפני עצמו לנוגים. השילוב של שלושתם יחד באותו סולם ובצפיפות כזו יוצר מצב בו בכל אזור בסולם בו ננוע או נשתהה, יתקבל גוון בעל אופי כללי דומה (אם כי עדיין שונה במקצת בשל המרווחים המשתנים מטטראקורד לטטראקורד), כך שהתנועה בסולם בין חלקיו השונים משמרת ואף מחדדת את הגוון המיוחד אותו יוצר הטטראקורד התחתון - סאבא (זאת בשונה מסולמות אחרים בהם התנועה בין חלקיו השונים של הסולם תגרום לשינויי גוון, לעיתים אף באופן קיצוני).

 יחד עם זאת, במסורת הירושלמית-חלאבית נהוג להשתמש בו דווקא באירועים משמחים כמו הולדת הבן ובר-מצווה (בערבית המילה "סאבי" פירושה בן ואולי ישנו קשר מסוים). גם בשבתות בהן מוזכר בפרשת השבוע עניין הברית נוהגים להתפלל במקאם סאבא כמו למשל פרשת "לך לך","פנחס" ועוד.

    

במקרה של מקאם סאבא קשה לדבר על "משפחה" שכן בנוסף לסולם הראשי (המוצג לעיל) קיימים רק שני וריאנטים נוספים, אך כמעט ולא נעשה בהם שימוש בפרקטיקה, ובודאי שלא כסולם ראשי עליו בנויה יצירה.

הווריאנטים הנוספים:

1. סאבא-זמזמה  - הצליל מי חצי במול משתנה למי במול.

2. סאבא-בוסליק - הצליל מי חצי במול משתנה למי בקאר.

 

 

 

 

משפחת הסיגא 

מקורו של השם סיגא בשפה הפרסית ופירושו - הצליל השלישי: סי = שלוש גא = צליל (שלישי ביחס לצליל דו - בפרסית: יאקא - שהוא הצליל הראשון בסולם הערבי הבסיסי הנקרא ראסט).

מקאם סיגא אף הוא מרכזי מאד במסורת המוסיקלית המזרחית לגווניה השונים. הוא המקאם היחיד אשר צליל היסוד שלו הוא חצי במול. מקאם סיגא משופע בסולמות ובווריאנטים שונים (כאן מוצגים הבסיסיים והשימושיים ביותר). קיימים וריאנטים נוספים המשמשים כקישוט בלבד במסגרת יצירות המבוססות על הווריאנטים הבסיסיים. נוסף על כך, חלק מן המקאמים המוצגים כאן מקבלים שמות שונים כאשר הם מנוגנים בסולם נמוך יותר, דהיינו כאשר צליל היסוד שלהם הוא סי חצי במול (ברוב המקרים מנוגן מקאם סיגא על מי חצי במול, כפי שמופיע כאן, או על סי חצי במול הנמוך ממנו בקוורטה). באשר לשכיחות הווריאנטים השונים - ניתן לומר כי מקאם סיגא הראשי הוא הפחות שימושי ביניהם - את ה"בכורה" במשפחה זו מקבל דווקא מקאם כוזאם המשופע ביצירות. המקאמים עיראק ובוסטניגר נפוצים מאד במוסיקה העירקית אך שימושיים גם במסורות אחרות. במסורת התפילה והפיוט הירושלמי-חלאבי נחשב מקאם סיגא לדומיננטי מאד - נוסח הקריאה בתורה הספרדי-ירושלמי הוא במקאם סיגא, כך שחלק נכבד מתפילת השבת מתבצע באופן קבוע במקאם זה, כאשר נוספות לכך גם השבתות בהן מתפללים במקאם סיגא, על פי סדר המקאמאת הקבוע לפרשיות השבוע. נוסף על כך - בחנוכה, בפורים וביום א' של פסח וסוכות נוהגים להתפלל במקאם זה.

ברבים מבתי הכנסת המזרחיים משמש מקאם סיגא לתפילה גם בימות החול, אף שהשימוש בו נעשה לאו דווקא באופן מודע (שכן לא כל מי שמחזן בימות החול מודע לעניין המקאם), אלא יותר כמוטיב מלודי השגור בפיהם של העוברים לפני התיבה ומשמש להם כבסיס לאמירת-שירת התפילה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

משפחת הנהוו'נד

מקאם נהוו'נד זהה בסולמו לסולם מינור במוסיקה המערבית, כאשר  נהוו'נד קטן מקביל למינור טבעי,  ונהוו'נד גדול - למינור הרמוני. הוא נקרא כך על שם אזור בצפון פרס. במסורת המוסיקלית הטורקית הוא מפותח מאוד הן מבחינת כמות המקאמת הנמנים על משפחה זו והן מבחינת הרפרטואר. במסורת זו קיימים וריאנטים נוספים של המקאם - הם זהים מבחינת המרווחים לשני הווריאנטים המוצגים כאן, אך שונים בגובה הסולם ובהתנהגות המלודית המוכתבת לכל מקאם ומקאם ולפיכך גם מקבלים שמות שונים - לדוגמא: כאשר נהוו'נד קטן מנוגן על צליל סול הנמוך הוא נקרא "פארח-פאזה"; כאשר נהוו'נד גדול ינוגן על סול הנמוך הוא נקרא "סולטני-יאקא".

במסורות המוסיקה הערבית מקאם נהוו'נד בצורתו זו היה כנראה פחות פופולרי מאשר בזו הטורקית, לפחות עד ראשית המאה העשרים. במסורת הערבית, המקאם השכיח המזכיר ביותר את נהוו'נד הוא נאווה (ראו להלן).

בסדר המקאמים לשבתות השנה על פי המסורת הירושלמית-חלאבית מופיע מקאם נהוו'נד רק פעם אחת לאורך כל השנה, אולם בפועל נוהגים להתפלל בו במהלך השנה, בדרך כלל בשבתות שבהן יש להתפלל במקאם נאוו'ה. מעבר לכך, הפרק בספר הפיוטים החלאבי העוסק במקאם נהוו'נד הוא נרחב ומכיל רשימה ארוכה של פיוטים במקאם זה, אך רובם הם כאלה שהולחנו במהלך המאה העשרים ע"י מלחינים מצריים, ע"י רחמים עמאר בישראל, או לחנים השאולים מהמוסיקה הטורקית. במסורת המוסיקה הבבלית כמעט ולא קיימות יצירות במקאם נהוו'נד.

 

 

 

מקאם נהוו'נד כביר (גדול)

הכינוי "גדול" מתווסף לשם המקאם על שום המרווח של טון וחצי בין הצליל השישי לשביעי (לה במול - סי בקאר), שהוא גדול ביחס למרווח המקביל (1 טון) בסולם הנהוו'נד הקטן.

 

 

מקאם נהוו'נד מוֹרַסַעְ (סַמְבוּלַה)

מקאם נהוו'נד מורסע כמעט ואינו מתפקד כמקאם בפני עצמו אלא כווריאנט קישוטי ביצירות במקאם נהוו'נד -  גדול או קטן. ואכן "מורסע" פירושו בערבית - מקושט. בדרך כלל השימוש בו ייעשה במשפטי סיום של פרק-חטיבה ביצירה המולחנת או במוואל-תקסים. הוא מובא כאן מפני שהוא די שכיח כקישוט, ומצוי ביצירות רבות במקאם נהוו'נד. השימוש בו יוצר גוון מלנכולי - משהו ומעמיק את המינוריות שממילא מאפיינת את מקאם נהוו'נד, זאת בין השאר כתוצאה מהיווצרות הטטראקורדים סאבא-זמזמא על הצליל השני בסולם-רה וחיג'אז על הצליל הרביעי בסולם - פה (לגבי מאפייניהם הרגשיים של סאבא וחיג'אז ראו בפרקים העוסקים בהם).

 

משפחת הנגריז

משמעות המילה נגריז בפרסית היא "יום יפה". מקאם נגריז מונה אמנם שלושה או ארבעה סולמות שונים, אך ביחס למקאמת אחרים מתפקד מעט מאד כמקאם עצמאי. קיימות אמנם יצירות ווקאליות ואינסטרומנטליות במקאם (בעיקר בנגריז ובנאווה את'ר), אך מספרן מועט מאד יחסית. לעומת זאת, המקאם על סולמותיו השונים, שימושי מאד כמקאם מעֲבַר קישוטי במסגרת יצירות במקאמאת אחרים, בעיקר בנהוו'נד, ראסט ועג'ם. גם במסגרת יצירה באחד הווריאנטים של נגריז, ייעשה שימוש בווריאנטים האחרים כאלמנט מקשט בחלקים שונים ביצירה. פנטאקורד נגריז שימושי גם במסורות התפילה והניגון בקרב קהילות יוצאי מזרח אירופה.

מקאם נגריז נחשב למיוחד משתי סיבות: א. בשל המבנה הצלילי שלו וחלוקתו הפנימית - ניתן לראות כי שורש המקאם בנוי מרצף של חמשה צלילים (פנטאקורד) דבר שלא קיים במקאמים אחרים; ב. בשל התחושה שהוא יוצר אצל השומע. המאזין הבלתי מיומן שיפגוש בנגריז לראשונה עשוי לחוש בלבול - משהו שנע בין חיג'אז לנהוו'נד (ניתן לראות בתרשים הסולם, כי עצירה על הצליל השני בסולם - רה - יוצרת טטראקורד חיג'אז, ואילו הירידה אל צליל היסוד - דו - יוצרת רצף של שלושה צלילים הזהים לאלו המרכיבים את רובו של טטראקורד נהוו'נד). עבור מאזין מנוסה לעומת זאת, המסוגל להבחין בנגריז כיחידה בעלת גוון עצמאי, תהיה זו תמיד הפתעה נעימה לפגוש בגוון המיוחד והנדיר-משהו, הפתעה שבדרך כלל גם תלווה בתגובה רגשית כלשהי - סוג של אנחה, חיוך...

 

 

משפחת החיג'אז

השם חיג'אז ניתן למקאם על שם חבל ארץ בסוריה. ניתן להגדיר את מקאם חיג'אז כמקאם חוצה מסורות. הוא נפוץ ברוב המסורות המוסיקליות-יהודיות, גם בכאלה אשר אינן מוגדרות כמזרחיות - אם כי לא במובן של מקאם על מאפייניו השונים אלא כסולם/טטראקורד בעל מרווחים הזהים לאלו של החיג'אז המזרחי. המאפיין הבולט ביותר של המקאם הוא מרווח הטון וחצי הקיים בין הצליל השני והשלישי בסולם. מרווח זה קיים גם בסולמות אחרים אך בהקשרים שונים - בדרך כלל כחלק עליון  של סולם ממשפחת מקאמים אחרת. גם בפנטאקורד נגריז קיים מרווח של טון וחצי אולם בשל מיקומו (בין הצליל השלישי והרביעי) הוא בולט פחות מאשר בטטראקורד חיג'אז, שם הוא מהווה את מרכז הטטראקורד, כאשר מתחתיו צליל אחד בלבד, במרווח של חצי טון, מה שמבליט מאד את נוכחותו. כאמור, ניתן למצוא את טטראקורד חיג'אז כמעט בכל מסורת מוסיקלית יהודית. נוכחותו בולטת מאד בעיקר במסורות הניגון החסידי ובתפילות עדות אשכנז השונות. באופן כללי ניתן לומר כי לגוון ה"חיג'אזי" נהוג להתייחס כאל שורשי, יהודי, עתיק וכיו"ב. גם ביצירות של יוצרים ישראלים בני זמננו השואפים ליצירה בעלת אופי אותנטי-יהודי, רוחני-משהו, ניתן למצוא שימוש רב יחסית בחיג'אז אשר כמעט ולא קיים במוסיקה ישראלית עכשווית אחרת (רוק, פופ וכו').

במסורת החלאבית-ירושלמית נחשב מקאם חיג'אז למקאם עצוב ונהוג להתפלל בו בשבתות בהן מופיעים בפרשת השבוע אירועים מעציבים כמו מותה של שרה (פרשת "חיי-שרה"), מותו של יעקב (פרשת "ויחי"), מות שני בני אהרון (פרשת "אחרי-מות"). גם בשבת שלפני תשעה באב ובתשעה באב עצמו מתפללים במקאם חיג'אז. יחד עם זאת, ניתן למצוא ברשימת הפיוטים במקאם חיג'אז גם כאלה שהם בעלי אופי קצבי וקליל וחלקם אף מושרים באירועי שמחה שונים.

 

 

 

 

 

 

המקאמאת חיג'אז-קאר וזנגיראן שונים מחיג'אז ומחיג'אז-מצרי באופן ההתנהגות המלודי שלהם. בעוד שבחיג'אז ובחיג'אז-מצרי היצירה תתפתח מחלקו התחתון של הסולם כלפי מעלה, בחיג'אז קאר ובזנגיראן היצירה תפתח בהשתהות לזמן מה בטטראקורד העליון של הסולם ולאחר מכן תתפתח בהדרגה כלפי מטה ותסתיים בצליל היסוד (הצליל הראשון בסולם).

 

נוסף לסולמות המצוינים כאן קיימים במשפחת החיג'אז מספר וריאנטים נוספים בעלי שמות שונים, שהפופולריים ביותר ביניהם הם סולמות הזהים במבנה הצלילי שלהם ל"חיג'אז-קאר" אך מנוגנים בגבהים שונים ולעיתים אף מוכתבת להם התנהגות מלודית ייחודית.לדוגמה:

 מקאם שַד-ערַאבַן - זהה בסולמו לחיג'אז-קאר אך מנוגן מהסול הנמוך כלפי מעלה (בד"כ עד לתחום של שתי אוקטבות ואף יותר).

 

משפחת הכורד

סולמו של מקאם כורד (הראשי) זהה לסולם "פריגי" המערבי. בין שלושת הווריאנטים המוצגים כאן, הנפוץ ביותר הוא הכורד הראשי; השניים הנוספים מופיעים בד"כ במהלכן של יצירות במקאם הראשי כאלמנטים מקשטים, גם זאת באופן די מועט יחסית.

מקאם כורד - בדומה למאהור, חיג'אז-קאר, זנגיראן - שייך לקבוצת המקאמים בהם היצירה מתפתחת מחלקו העליון של הסולם (בדרך כלל מצליל האוקטבה) כלפי מטה אל צליל היסוד. מאפיין נוסף של המקאם הוא התרחשותם של חלקים ביצירה בתחום שמעל לצליל האוקטבה, שם גם יתבצעו בדרך כלל חלק מהמודולציות, במידה וקיימות כאלה ביצירה.

מקאם כורד, בדומה למקאם נהוו'נד, השתלב במוסיקה הערבית ובמסורת הפיוט החלאבית-ירושלמית במאה השנים האחרונות. רוב הפיוטים המופיעים בספר הפיוטים החלאבי-ירושלמי במקאם זה, מושרים בלחנים ערביים-מצריים אשר הולחנו במהלך המאה העשרים. הוא אינו נפוץ במוסיקה הערבית הקדומה, אינו מופיע בסדר המקאמים לשבתות השנה ולמעט פיוט אחד גם לא קיים ברפרטואר הבקשות לשבת, הנחשב קדום יותר מרפרטואר הפיוטים לכל עת המסודרים בספר הפיוטים עפ"י המקאמים השונים.

יחד עם זאת, ישנם חזנים המשלבים את מקאם כורד בתפילה בשבתות בהן ע"פ סדר המקאמת נהוג להתפלל בביאת (ביאת וכורד קרובים במבנה הצלילי ובגוון אותו הם יוצרים).

 

 

 

 

מקאם הנאו'ה

"נאו'ה" הוא שמו של הצליל סול על פי מסורת המוסיקה הערבית וסול הוא צליל היסוד של הסולם כפי שנהוג בדרך כלל לנגנו (ראו בתרשים).

מקאם נאו'ה נחשב לעתיק ומיוחד. הוא מצוי מאד בשירה הבבלית העתיקה וכמובן בשירת המוו'שאחאת הערבית ובשירת הבקשות של יהודי חאלב. לעומת זאת, בספר השירה של יהודי חאלב, בפרק הפיוטים במקאם נאו'ה - פיוטים המבוססים על לחנים מאוחרים יחסית - מצויים פיוטים בודדים בלבד במקאם זה.

את מקומו של מקאם נאו'ה במסורת החלאבית-ירושלמית תפס עם השנים מקאם נהוו'נד (ראו לעיל בפרק על מקאם נהוו'נד). מקאם נהוו'נד הולך וכובש את מקומו במסורת זו הן מבחינת היקף הרפרטואר החדש שהצטרף למסורת הפיוטים במהלך מאה השנים האחרונות והן כמקאם תחליפי למקאם נאו'ה בשבתות בהן על פי סדר המקאמים יש להתפלל במקאם נאו'ה. כאמור לעיל, מקאם נהוו'נד כמעט ולא מופיע בסדר זה.

את התופעה הזו ניתן לתלות במספר גורמים:

א. כפי שניתן לראות בתרשים הסולם, בחלקו התחתון של הסולם מופיע טטראקורד נהוו'נד והסולם נראה כווריאנט נוסף ממשפחת הנהוו'נד, כך שמבחינת הגוון הכללי קיים דמיון בין שני המקאמים.

ב. הרפרטואר הרחב שמציע מקאם נהוו'נד - אשר הלך והתרחב עם השנים - מאפשר לחזן מרחב תמרון וגיוון בבחירת הלחנים לקטעי התפילה השונים המושרים על ידו או ע"י קהל המתפללים.

ג. מסיבות מוסיקליות שונות, התפילה במקאם נאו'ה קשה לחזן יחסית לתפילה במקאם נהוו'נד (מידת הקושי תלויה ומשתנה עפ"י יכולותיו ומיומנותו של כל חזן). מקאם נהוו'נד נחשב למקאם "פתוח" המאפשר מעברים קלים ממנו אל מקאמים אחרים ובחזרה - מה שיוצר גיוון באוזני המתפלל-המאזין - בעוד שבמקאם נאו'ה מעברים כאלה נחשבים למסובכים יותר. הקושי הזה נובע בין השאר מההתנהגות ה"מוכתבת" למקאם נאו'ה כפי שנראה להלן.

יש לציין כי מקאם נאו'ה הוא בין המקאמים היחידים אשר להם מוקצית תפילה קבועה במהלך כל השנה - תפילת ערבית של ליל שבת (גם לתפילת מנחה של שבת מוקצה מקאם קבוע לאורך כל השנה-ראסט)  ובתי כנסת מסוימים עדיין מקפידים על מנהג זה (ובבתי כנסת אחרים הוא מוחלף בנהוו'נד, כאמור לעיל). יש המנמקים זאת בכך שבפסוק המסיים את קבלת שבת ובו מתחיל החזן את תפילת ערבית של ליל שבת נאמר "לביתך נאוה קודש ה' לאורך ימים" אך הגיוני יותר לחשוב כי הסיבה נעוצה בכך שהמזמור הפותח את קבלת שבת "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים" מושר במקאם נאו'ה, דבר שהכתיב כנראה את המקאם לתפילה כולה.

 

מקאם נאו'ה מנוגן בדרך כלל בסולם גבוה יחסית (בד"כ בין הסול האמצעי לסול הגבוה). הסיבה לכך היא התנהגותו המלודית של המקאם - במקאם נאו'ה כמעט ולא מגיעים אל הטטראקורד העליון ביאת על הצליל רה הגבוה. הטטראקורד העליון "מועבר" אל מתחת לצליל היסוד של הסולם (סול) ומנוגן על הרה הנמוך ממנו בקוורטה (כפי שמובא בתרשים). כך שלמעשה צליל היסוד של הסולם - סול - נמצא במרכז הסולם, ולא בתחילתו כפי שמקובל ברוב המקאמים. התנהגות מלודית זו מאלצת את המבצע - חזן/זמר - לשהות זמן ניכר בתפילה/שיר, מתחת לצליל היסוד של הסולם, מה שיכול להיות מאד לא נוח, במידה והמקאם מנוגן בסולם נמוך.

הלחן במקאם נאו'ה יתחיל בדרך כלל בטטראקורד נהוו'נד, ירד אל הביאת הנמצא קוורטה מתחתיו (רה) ולקראת סיום יחזור שוב אל הנהוו'נד ויסתיים על הצליל סול. לא תמיד תתבצע הירידה בדיוק עד לצליל רה. ישנם מקרים בהם הירידה היא רק עד לצליל מי חצי-במול ומקרים אחרים בהם תתבצע ירידה גדולה יותר, עד לצליל דו.

היצירה במקאם נאו'ה לא תתפתח בדרך כלל אל מעל לתחום האוקטבה (מרה הנמוך עד לרה הגבוה).

כל המאפיינים הנ"ל מגבילים במידת מה את יכולת האלתור והגיוון בתפילה במקאם נאו'ה, מה שמסביר בין השאר את העדפת חלק מהחזנים להחליפו בנהוו'נד.

מקובל גם לגוון במסגרת היצירה/אלתור בטטראקורדים נוספים במקומו של הביאת. בדרך כלל יופיעו הטטראקורדים חיג'אז, עג'ם, ראסט וכורד, אך רק כאלמנטים מגוונים ומקשטים לזמן מה.

 

 

משפחת העג'ם

עג'ם פירושו בערבית: פרס (עג'מי=פרסי). מקאם עג'ם מקביל במבנה הסולם שלו לסולם מז'ור המערבי. במסורת הערבית נהוג לנגן אותו על הצליל סי במול, אולם ניתן למצוא מקרים רבים בהם הוא מנוגן על דו או פה. גובה הסולם נקבע לרוב על פי קולו של הזמר המבצע ובדרך כלל סי במול יהיה נמוך מדי ביחס למנעד הקול הגברי.

מקאם עג'ם נחשב לאחד המקאמאת השמחים יותר. במסורת החלאבית-ירושלמית נהוג לקשור אותו עם שמחת חתן וכלה. נהוג להתפלל במקאם עג'ם בשבתות בהן מתקיימת שמחת חתן בבית הכנסת, בשבתות שבפרשת השבוע שלהן מוזכר עניין חתונה ("ויצא","שופטים") וגם בחלק מימות החגים - פסח, סוכות, שמחת תורה. מקאם עג'ם מצוי בכל המסורות המוסיקליות, המזרחיות והלא מזרחיות (כסולם). ברוב התרבויות בעולם נהוג לייחס לו מאפיינים של שמחה ועליזות (ביחס למינור-נהוו'נד), למרות שכמובן לא ניתן להכליל ואפשר למצוא יצירות בעלות אופי נוגה בסולם מז'ור, ולהפך.

מקאם עג'ם-עשירן

כאשר סולם זה מנוגן נמוך באוקטבה (על הסי במול הנמוך) ייקרא המקאם "עג'ם-עשירן".

 

 

 

 מקאם ג'הרכא

מקור השם "ג'הרכא" בשפה הפרסית, ופירושו הצליל הרביעי - ג'הר=הרביעי, כא=צליל (בדומה לסיכא-סיגא=הצליל השלישי).

במקאם ג'הרכא (בדומה למקאם נאו'ה) מועבר הטטראקורד העליון - ראסט - אל מתחת לצליל היסוד - פה - ומנוגן על הצליל  דו - הנמוך ממנו בקוורטה. היצירה במקאם ג'הרכא תתחיל בד"כ בטטראקורד עג'ם (פה), תרד אל ראסט על דו הנמוך ותסתיים בצליל היסוד - פה - כך שצליל היסוד של הסולם נמצא למעשה באמצע הסולם ולא בתחילתו (שוב - בדומה למקאם נאו'ה). בדרך כלל לא תתפתח היצירה כלפי מעלה אל מעבר לצליל רה.

במקאם עג'ם לעומת זאת תתחיל היצירה בדרך כלל בטטראקורד התחתון, תתפתח כלפי מעלה אל צליל האוקטבה ומעבר לו ולבסוף תחזור אל הטטראקורד התחתון ותסתיים בצליל היסוד.

בעבר התייחסו אל עג'ם וג'הרכא כאל שני מקאמים שונים ועצמאיים. ברשימות ישנות של חלוקת המקאמים על פי פרשיות השבוע ישנן שבתות בהן מופיע מקאם עג'ם ושבתות בהן מופיע מקאם ג'הרכא, כיום אבחנה זו כבר לא קיימת. בספרי השירה החדשים ג'הרכא לא מופיע בסדר המקאמים לשבת וכאשר מתפללים או שרים במקאם עג'ם משלבים בתוכו גם שירים ולחנים לקטעי תפילה במקאם ג'הרכא.

 


דף ראשי | מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות
פיוט השבוע | 12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר
מוסדות וקישורים לוח מודעות ואירועים | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)


רננות קהילות שרות הפונותיקה הלאומית בית אבי חי המרכז לחקר המוסיקה היהודית בית התפוצות

סמל אקום