English
 
   דף ראשי מבואות, עיונים, הגיונות כי אשמרה שבת - עיון בפיוט

כי אשמרה שבת - עיון בפיוט
יוחאי דה מלאך

 
גירסת הדפסהגירסת הדפסה
עיון בטקסט הפיוטעיון בטקסט הפיוט


בשיר קטן כמות זה ארג ר' אברהם אבן עזרא את מסכת השבת ושזר בה פסוקים דינים ומנהגים, דרכם ניסה לפתוח לנו צוהר להבנת מהותה של השבת. בפזמון מכניס אותנו האבן עזרא ללב לבה, למהותה של השבת ובו הוא מתַמְצֵת למשפט אחד את היסודות הרוחניים של השבת, אשר מקורם ושורשם בפסוקי התורה. בבתי השיר בונה ראב"ע את בית השבת על מכונו, ומאיר לנו אותו באורם של דברי חז"ל על שלל גווניהם. הוא משרטט ביד את אומן את הרעיון הנשגב והעמוק של השבת, יורד לדקדוקי פרטיה והלכותיה, ומתעטף באור הנגוהות של קדושתה של השבת.


אל הפיוט- מילים, לחן וביצוע

 

בשיר קטן כמות זה ארג ר' אברהם אבן עזרא את מסכת השבת ושזר בה פסוקים דינים ומנהגים, דרכם ניסה לפתוח לנו צוהר להבנת מהותה של השבת.

בפזמון מכניס אותנו האבן עזרא ללב לבה, למהותה של השבת ובו הוא מתַמְצֵת למשפט אחד את היסודות הרוחניים של השבת, אשר מקורם ושורשם בפסוקי התורה. בבתי השיר בונה ראב"ע את בית השבת על מכונו, ומאיר לנו אותו באורם של דברי חז"ל על שלל גווניהם. הוא משרטט ביד את אומן את הרעיון הנשגב והעמוק של השבת, יורד לדקדוקי פרטיה והלכותיה, ומתעטף באור הנגוהות של קדושתה של השבת.

כדי לרדת לעומקו של הפיוט נעסוק מעט בענינה של השבת בהגותם של חז"ל.

בעשרת הדברות נצטוו בני ישראל על שמירת השבת. עשרת הדברות נכתבו בתורה פעמיים. הפעם הראשונה היא בפרשת יתרו, כשבני ישראל עמדו למרגלות הר סיני במעמד מתן תורה, אז צוּווּ על עשרת הדברות ובתוכם, כאמור, מצוות השבת.

הפעם השניה היא בפרשת ואתחנן, בנאום הארוך שמשה נושא לפני מיתתו, ובו הוא חוזר על מצוות רבות ובתוכן מזכיר גם את עשרת הדברות. בניגוד למצופה שעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן יהיו זהות לאלו שבפרשת יתרו, כבר במבט ראשון אפשר להבחין בהבדל, שנראה מהותי - בפרשת יתרו (שמות כ, ח) כתוב "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" ואילו בפרשת ואתחנן (דברים ה, יב) כתוב: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ".

בהבדל זה עסקו רבות, ראשונים כאחרונים. אנו נביא כאן הסבר אחד בלבד, הסבר חדשני ועמוק שנאמר על ידי חז"ל: "שמור וזכור בדבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע" (מסכת ראש השנה כז, ע"א), כלומר: במעמד הר סיני עם ישראל כולו התעלה למעלה על חושית, למדרגה רוחנית גבוהה כל כך שניתן לקלוט בה דברים שאינם נקלטת בחושים הרגילים שלנו. חז"ל אף הרחיקו לכת ואמרו ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל", דהיינו אפילו יחזקאל שראה בנבואתו את המראות הנשגבים ביותר - את מעשה המרכבה[1] - לא הגיע למדרגת בני ישראל כשעמדו למרגלות הר סיני. התורה עצמה מספרת לנו שבאותו מעמד בני ישראל "ראו את הקולות". אם כן בני ישראל התעלו באופן ניסי באותה מעמד למדרגה גבוהה כל כך שבה יכלו לשמוע באותו דיבור שני ציוויים שונים: שמור וזכור.

לענייננו נלמד שישנו כאן ציווי אחד בעל שתי פנים, שאינם סותרים האחד את רעהו, אלא משלימים זה את זה - שמירת השבת, וזכירתה. זכירה עמוקה, פנימית, תמידית, זכירה של רעיון השבת, של מהותה של השבת, שהופכת את השבת לדבר מרכזי בחיי האדם, זכירה כזו מביאה לשמירתה של השבת. שמירה קבועה, מדקדקת, משמחת.

לשני הציוויים מתייחס האבן עזרא בפזמון: לשמירה - כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת, ולזכירה - אוֹת הִיא לְעוֹלְמֵי עַד (האות קשורה בקשר הדוק לזכרון, נעסוק בכך ביתר הרחבה בהמשך), ומחדש לנו שבשבת קיים אף הצד האחר של יחסי הזכירה-שמירה - השמירה המביאה לידי זכירה. שמירת השבת גורמת לזכירתה, אחרי המעשים נמשכים הלבבות, השמירה והזכירה הינם שני צדדים של אותו מטבע.

אולם חידוש גדול מחדש לנו ראב"ע ביחס לשמירת השבת ולזכירתה - השמירה והזכירה אינן רק פעולות שלנו כלפי השבת, הן גם פעולות של הקב"ה ביחסו אלינו. כשאנו שומרים את השבת אנו יוצרים פעולת שמירה שמימיית, פעולת גומלין הדדית: הן בשמירה - "כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת - אֵל יִשְׁמְרֵנִי", הקב"ה מגן ושומר את מי ששומר על השבת - מידה כנגד מידה, והן בזכירה: - "אוֹת הִיא לְעוֹלְמֵי עַד בֵּינוֹ וּבֵינִי" - הזכירה היא לא רק מצדנו, היא "אוֹת בֵּינוֹ וּבֵינִי", ברית, ששני הצדדים שותפים בה. כשאדם שומר את השבת למטה, הוא מעורר שמירה שמיימית, כשאדם זוכר את השבת הוא מעורר זכירה שמימית.

לשמירה זו ששומר הקב"ה על ישראל ביום השבת יש אף ביטוי הלכתי. בכל יום אנו מסיימים את ברכות קריאת שמע של תפילת ערבית, ועוברים לתפילת העמידה - שהיא החלק המרכזי בתפילה, בברכת "ברוך אתה ה' שומר את עמו ישראל לעד" - ברכה זו נאמרת כל ערב, בלילה, הזמן בו מצויים כל מיני היזקים, והיא תפילה לקב"ה שישמרנו. אבל בשבת אנו חותמים ברכה זו בנוסח אחר - "ברוך אתה ה' הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל לעד" - לאן אם כן נעלמה הבקשה והצורך בשמירה?

אלא שבשבת לא מסיימים את הברכה כבימות החול מפני שהשומר את השבת - אינו צריך להתפלל ולבקש שמירה, מובטח לו שהאל ישמור עליו. ואכן, היו קהילות ששרו פיוט זה בתפילת ליל שבת, ושיבצו את הפיוט בדיוק בשלב זה של התפלה. מקום זה, בו אנו מבקשים מדי יום שמירה, מתאים מאוד להזכרת השמירה ששומר האל על שומר השבת.

שומר השבת יכול במשך יום אחד בשבוע להשתחרר מהצורך היומיומי בהגנה - בדאגה לשמירה, בדאגה לפרנסה, ובמקום לעסוק בעניינים אלו הוא מפנה את זמנו לעסוק בענינים של קדושה אשר בפסגתם עומדת התורה - נשמת העולם.

במקומו של לימוד התורה בשבת עוסק הבית הבא בשיר, אולם לפני שנעסוק בו, נרחיב מעט את הדיבור על משמעותה של השבת כאות - "אוֹת הִיא לְעוֹלְמֵי עַד".

האות כפי שהזכרנו משמעותה זכרון, עדות, באות אנו מעידים שהקב"ה הוא מלכנו, השומר שבת מעיד בשמירתו על קבלת מלכותו של הקב"ה, השבת היא "זכר ליציאת מצרים" - האירוע בו התפרסם שמו של הקב"ה בעולמו, והוא היסוד לקבלת עול מלכות שמיים.

בתורה מוזכרת מצוות השבת כאות - "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְיָ מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות לא, יג), וכן "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שם לא, יז). ישנן בתורה שתי מצוות נוספות שזכו להיות אות בין עם ישראל לבין הקב"ה: התפילין, שעליהם נאמר "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח) וברית המילה, שגם בה הוזכרה לשון אות: "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית יז, יא). במצוות אלו ממליך עליו עם ישראל את הקב"ה ומעיד על שעבודנו אליו - כשם שאזרח מדינה נושא תעודת זהות, וחייל נושא תעודת חוגר, כך מצוות אלו מוכיחות ומעידות על הקשר בינינו לבין האל. אולם כידוע בכל משפט מסתפקת התורה בשני עדים - ולכן ביום השבת, כשבנוסף למילה אנו נושאים אות נוסף, את השבת - אנו פטורים מלהניח תפילין מפני שדיינו בשבת ובמילה.

ומוסיף ראב"ע שהשבת היא אות עולמית - "לְעוֹלְמֵי עַד" - בתורת החסידות מתבאר שהשבת היא למעלה מהזמן, למעלה מהטבע - השבת פותחת לנו צוהר לעולם קדום, לעולם בראשיתי, לעולם שאין בו חטא. השבת, כלשונם של חז"ל, היא "מעין עולם הבא". השבת ביום השביעי רומזת למימד השביעי, כלומר, לכל חפץ יש שש פאות: צפון, דרום, מזרח, מערב, מעלה ומטה - השבת היא פנימיותו של החפץ, היא ממלאת את כל ששת הימים בתוכן - השפע הרוחני שנמשך על ידי שמירת השבת מחיה אותנו במשך כל ימי השבוע - השבת היא אות - ה"אות לעולמי עד" - היא אות שקיימת למעלה ממימדי הזמן המוכרים לנו.

אחרי שהקדים לנו ראב"ע הקדמה כללית על מהותה ופעולתה של שמירת השבת, הוא יורד לפרטי שמירת השבת, לדיני השבת. על ידי פרטים אלו, על אף שלפעמים הם עשויים להיראות כפרטים טכניים קטנים וחסרי משמעות - אנו מנסים להתחבר לרעיון הגדול של השבת - כל רעיון גדול נבחן בהצלחתו לחדור לפרטים הקטנים, לחיי המעשה.

הבית הראשון מבוסס על הציווי המופיע אצל הנביא ישעיהו: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְיָ מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". הנביא ישעיהו מזהיר את עם ישראל לתת לשבת יחס מיוחד בכל מעשינו - שלא יהיו מעשינו בשבת כמעשינו בימות החול, שלא נעסוק בחפצינו - בעניני מסחר וכספים בשבת, ובדיבורנו - שלא נדבר בשבת דיבורים של חול. היחס המיוחד של כבוד השבת מונע את שומר השבת מלעשות כל מעשה של חול, ולו הקטן ביותר. ביום שבת ראוי לו לאדם להתקדש במעשיו ובדיבוריו ולעסוק בעניינים שבקודש, בתקוה ובשאיפה שמתוך שיעסוק האדם בדברים אלו הוא יצליח לגעת במימד הפנימי של החיים.

לשם כך התורה מְפַנה לאדם ביום השביעי זמן אותו יוכל להקדיש לנפשו, לרוחניותו, ואכן ביום זה שבו אדם פנוי ממלאכה ראוי לו לעסוק בתורה - "אֶהְגֶּה בְּתוֹרַת אֵל", התורה היא אלוקית, "תוֹרַת אֵל", היא מטרת העולם ומהותו - בשבת האדם לוקח פסק זמן, אתנחתא משטף חיי היומיום - ועוסק במהות חייו.

 האבן עזרא עצמו עסק בעניין זה בפירושו לתורה (הפירוש הארוך, שמות כ, ז):

והנה השבת ניתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו. וככה כתוב: "כי שמחתני ה' בפעלך" (תהלים צב, ה), כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק לשוא אפילו בצרכיו שעברו, או מה יוועץ לעשות, וככה אמר הנביא (ישעיהו נח, יג): "ממצוא חפצך ודבר דבר".

זהו רובד אחד של שייכותו של עסק התורה לשבת. אולם יש רובד נוסף ומהותי יותר - מלבד שבשבת יש זמן פנוי לעסק התורה, עסק התורה בשבת הוא בעל ערך רב יותר - יום השבת מקדש את המעשים הנעשים בו, לימוד תורה שנלמד בשבת עולה למקום גבוה יותר בשמיים ומגיע  כביכול למקום קרוב יותר אל הקב"ה, בלשון המקובלים. וכך כותב האבן עזרא בפירושו לעשרת הדברות (שמות כ, ח):

כי השם קידש זה היום וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים, על כן כתוב: ברך ד'.

 ובפירושו לבראשית (ב, ג) כתב:

פירוש ברכה (כלומר: פירוש הפסוק "ויברך אלקים" העוסק ביום השבת) תוספות טובה. וביום הזה תתחדש... בנשמות כח ההכרה והשכל.

ואף זה רמז האבן עזרא בשירו בהוסיפו את המילה "וּתְחַכְּמֵנִי" - יש החכמה מיוחדת מלימוד הנלמד ביום השבת.

 

בבית הבא עוסק ראב"ע במנוחת השבת - "בּוֹ אֶמְצְאָה תָמִיד נוֹחַ לְנַפְשִׁי" - המנוחה ראשיתה בהתפנותו של האדם מכל עסקי העולם הזה, ממצוקותיו ומועקותיו, פגעיו ומכאוביו בששת ימי המעשה, אשר בשבת משאיר אותם האדם מאחוריו ומתנהג כאילו "כל חפציו עשויים", בַּשבת הוא מוצא את מנוחתו ודבק במעשה בוראו-יוצרו שנח אף הוא ביום השביעי.

אולם יש במנוחת השבת רובד נוסף, עמוק יותר - היכן האדם מרגיש מנוחה? במקומו הטבעי. כשאדם נמצא במקום שאיננו מתאים לו, הוא לא ירגיש מנוחה, הוא ירגיש לחוץ, טרוד, הוא לא ירגיש בנוח. לכן, לרוב, האדם מרגיש לא נוח בעולם הזה - כי האדם לא מתאים לגמרי לעולם הזה, הוא שייך לעולם אחר, גבוה יותר, לכן הוא לא מוצא את השלמתו בעולם הזה. אולם בשבת, שבה נפתח צוהר לעולם אחר - עולם שאין בו חטא, עולם בראשיתי, רוחני יותר - עולם שהאדם באמת שייך לו - שם הוא מוצא מנוחה לנפשו.

השבת בקדושתה, שואבת ומרוממת אף דברים שבטבעם רחוקים מהקדושה. אף אנשים הרחוקים מקדושה זוכים להתקדש בשבת, ואף הגוף שבטבעו רחוק מהקדושה זוכה בשבת לעדנה ומתקדש. לכן גם האכילה, ההנאה שבאכילה - שבחיי היומיום איננה בהכרח דבר חיובי ועלולה לנבוע ממקורות שליליים בנפש - מתקדשת בשבת, שבה האכילה היא מצוה, לכן בשבת יש מצוה להוסיף מאכלים ותבשילים בסעודה לכבוד השבת. תוספת המאכל היא בעיקר בלחם, שהוא עיקר מאכלו של האדם. בניגוד ליום חול שבו דרכו של אדם להשתמש בככר לחם אחת, לכבוד שבת יש להוסיף ככר לחם נוספת - לבצוע על שני ככרות לחם, על  "לֶחֶם מִשְׁנֶה", כלשון המשורר.

מקור ביטוי זה הוא בתורה. כשהיו בני ישראל במדבר והיו ניזונים מהמן - לחם שירד מן השמים, הם קיבלו לכבוד השבת מנה כפולה - לֶחֶם מִשְׁנֶה - "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד" (שמות טז, כב), וכך יכלו לנוח בשבת ולא היו צריכים לטרוח ללקטו. היה זה אחד מן הניסים שהיו במן - "מוֹפֵת בְּתֵת לֶחֶם מִשְׁנֶה בַּשִּׁשִּׁי" - שביום השישי קיבלו מנה כפולה של המן, לכבוד שבת.

חז"ל לימדונו ש"מזונותיו של אדם קצובים לו מתשרי עד תשרי, חוץ מתשר"י", (תורה, שבת, ראשי חדשים, ימים טובים). בראשית השנה נגזר על האדם סכום כסף קצוב שיזכה לקבל במשך אותה שנה, אולם בסכום זה לא נכללות ההוצאות ש"יוציא" על מצוות מסוימות וביניהן השבת, כלומר: ישנה הבטחה, שהמוציא הוצאות מממונו לקיום מצות עונג שבת באכילה ושתיה, לא יפסיד מכך, אלא הקב"ה יחזיר לו את שהוציא לכבוד השבת - כָּכָה בְּכָל שִׁשִּׁי יַכְפִּיל מְזוֹנִי.

בבית הבא מתאר ראב"ע את החלפת לחם התמיד שהיתה מתרחשת במקדש מדי שבת בשבתו - "רָשַׁם בְּדַת הַיּוֹם חֹק אֶל סְגָנָיו בּוֹ לַעֲרֹךְ לֶחֶם פָּנִים לְפָנָיו" - הקב"ה הורה למשה: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן (שולחן הזהב שהיה מונח במרכזו של בית המקדש) לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה, ל). לחם הפנים היה מונח תמיד על השולחן - בתוך בית המקדש - המקום שהוא לפני ה', את הלחם היו מחליפים הכהנים - הסגנים, מדי ערב שבת כחלק מההכנות לשבת שהיו נעשות בבית המקדש, והלחם הישן אשר היה מונח במשך כל השבוע היה נאכל בשבת על ידי הכהנים, משרתי ה', שעבדו באותו שבוע בבית המקדש.

לימדנו האבן עזרא, שמעין אותה אכילה של הכהנים בבית המקדש - מקום הקדושה, מקיים כל איש בביתו בזמן הקדוש - בשבת, אשר בה יש מצוה לאכול לחם מדי סעודה (המקובלים אף נהגו לבצוע בכל סעודה על שתים עשרה חלות - כמנין חלות לחם הפנים).

כאמור יסוד החיוב לאכילת הלחם בשבת היא שהשבת בעומק מעלתה מסוגלת לרומם אף את העניינים השפלים, ולכן בשבת שבה מתגלה שגם הגוף הוא קדוש, יש מצוה לאכול עד שאכילה זו דומה לאכילת הכהנים את לחם הקודש בבית המקדש, ומצוה זו היא חשובה כל כך עד ש"לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ עַל פִּי נְבוֹנָיו, אָסוּר" - בשבת אסור להתענות, אסור להימנע מאכילה ולענות עצמו בכל שאר מיני עינויים, בשבת יש מצוה להתענג ולשמוח - ואם אחת מארבע התעניות שחובתן מדברי חכמים (צום גדליה, עשרה בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב) חלה בשבת אין מתענים בה אלא היא נדחית ליום ראשון - מפני שבשבת צריך לשמוח במאכל ובמשתה ואין להתענות ולהצטער.

היוצא מכלל זה הוא יום הכיפורים, "לְבַד מִיּוֹם כִּפּוּר עֲוֹנִי", שהוא "שבת שבתון", שמצוותו דוחה אף את השבת ומצוות התענית חמורה בו עד כדי כך שהאוכל בו חייב כרת.

בבית הבא מתאר לנו האבן עזרא את כבוד השבת הראוי: "לֶחֶם וְיַיִן טוֹב בָּשָׂר וְדָגִים" - כפי שהזכרנו התענוג הגופני בשבת הוא קדוש, מפני שבשבת אף הגוף קדוש. היהדות מעולם לא פסלה את הנאת הגוף לכשעצמו ולא התייחסה אל הגוף כמשהו רע וזר שצריך לדכאו - הגוף הוא קדוש - ובשבת אף הנאותיו קודשו.

השבת הוא יום שמחה - "יוֹם שְׂמָחוֹת הוּא". חז"ל ייחסו את הביטוי "יום שמחה" לשבת ולמדו שהפסוק "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם... וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת" (במדבר י, י), עוסק ביום השבת (אגב, סיום הפסוק הוא "וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹקֵיכֶם"). עוד בספר תהלים (מזמור צב) מתקשרת השמחה ליום השבת ב"מזמור השבת" -  מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהֹדוֹת לַייָ וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן, לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת, עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר, כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְיָ בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן.

מדוע יש שמחה בשבת? ראשית כל שמחים מהעונג הגשמי - "לֶחֶם וְיַיִן טוֹב בָּשָׂר וְדָגִים".

סיבה נוספת לשמחה בשבת היא מפני שבשבת, כפי שהזכרנו כבר, העולם חוזר לשלמותו, למצבו המתוקן, העליון, הבראשיתי, בעולם זה האדם מרגיש שמחה מפני שהוא שייך יותר לעולם זה, נעים לו, טוב לו.

האבן עזרא, הן בפירושו על התורה (שמות כ, ז, הפירוש הארוך) והן בפירושו לתהלים (צב, ג), הולך בדרך שלישית (הקרובה מאוד לדרך השניה שבה בארנו את הדבר): הסיבה לשמחה היא העיסוק בתורה בשבת. וזו לשונו:

"כי שמחתני בפעלך" -"כי" - בעבור היות נשמת המשכיל בששת ימי המעשים מתבודדת בעסקי העולם על כן היא מתבודדת בשבת להבין מעשה השם ונפלאותיו על כן: "שמחתני ה' בפעלך".

ובאופן דומה כתב בפירושו לתורה (שמות כ, ז):

והנה השבת ניתנה להבין מעשה השם ולהגות בתורתו, וככה כתוב כי שמחתני ה' בפעליך, כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם.

 

בבית האחרון מגיע ראב"ע לשיא - לקדושת השבת.

המחלל את השבת בעשיית מְלָאכָה - נענש בעונש חמור - כרת, סוֹפוֹ לְהַכְרִית, עַל כֵּן לפני שבת יש להתכונן, לעשות חשבון נפש ולטהר את הלב, על מנת שהאדם יהיה מספיק ירא מקדושת השבת, בכדי לשומרה כראוי על פרטיה ודקדוקיה.

אולם הקשר בין שמירת השבת לטהרת הלב הוא עמוק מזה: כשהאדם מחלל את השבת בעשיית מלאכה - מסתלקת ממנו קדושת השבת. ההכנה לפני השבת וטהרת הלב - כיבוסו בבורית, בסבון, היא הכנה לקדושת השבת - כשהאדם מטהר עצמו ושב בתשובה על מעשיו הרעים - הוא יכול לזכות לאור הקדושה המופיע בשבת. גם כיבוס הלב, וגם ההיזהרות מעשיית המלאכה הם המשמרים את קדושת השבת.

גרסת הספרדים: "אֲכַבֵּס בּוֹ לִבִּי בְּבוֹרִית", מובנת יותר מגירסת האשכנזים: "אֲכַבֵּס לִבִּי כְּבוֹרִית", אולם בחסידות הסבירו שגם בגירסא זו טמון עומק: בשבת האדם צריך לטהר את לבו, שיהא כל כך נקי מכל שמץ של מחשבות רעות ושליליות, עד שיוכל להשפיע על סביבתו את הטוב שהוא מלא בו, לטהר את הסובבים אותו - כשם שהסבון מספיק נקי כדי לנקות את סביבותיו.

השיא של השבת הוא תפילותיה - "אֶתְפַּלְּלָה אֶל אֵל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית, מוּסָף וְגַם מִנְחָה" -  לשלוש התפילות - ערבית, שחרית ומנחה, מתווספת תפילה רביעית - תפילת המוסף - שהיא תפילה שמוסיפים במיוחד לכבוד השבת, תפילה שתוקנה כנגד הקורבנות, עבודת האלקים שבמקדש, המכינה אותנו להשראת קדושתה של השבת.

הפיוט, שכל בית בו מסתיים ב-נִי - ובכך מדגיש את עמידתו של הפרט, היחיד, מול השבת ומול בוראו - פותח במילה יִשְׁמְרֵנִי ומסיים במילה יַעֲנֵנִי - ונדמה שכך נסגר המעגל וחוזר הפיוט אל ראשיתו - הקב"ה שומר על שומר השבת ועונה לתפילותיו.  



[1] מעשה מרכבה אחד מהסודות העמוקים ביותר בתורה, שאין דורשים בו ברבים והוא נמסר מדור לדור, מרב לתלמיד.


מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות | פיוט השבוע
12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר | מוסדות וקישורים
לוח מודעות ואירועים | רשימת תפוצה | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)

סמל אקום