גירסת הדפסה

שני דורות של פייטנים ממשפחת ענתבי בעיר חלב

אליעוז ענתבי-חפר

במאמר נסקרים תולדותיהם של שני פיטנים שנולדו וחיו בעיר חלב: ר' אברהם ענתבי, (1765-1858) ואחיינו, ר' יהודה שבתאי רפאל ענתבי (1808-1889). סיפורי חייהם של השניים מתוארים במאמר במשולב עם הפיוטים שיצרו. ר' אברהם ענתבי כיהן כרב הראשי של קהילת יהודי חלב וכדיין. לצד החיבורים התורניים שכתב הוציא מתחת קולמוסו גם פיוטים, שאחדים מהם התקבלו ומזומרים עד היום בפיהם של בני עדות שונות בארץ. ר' אברהם כתב את פיוטיו כחלק ממלחמת החורמה שהכריז כנגד שירי העגבים שפשטו בקרב בני קהילתו. את מילות האהבים של השירים הערביים המיר במילות שבח ותודה עבריות לה'. אחינו, יהודה, שגדל על ברכיו, עלה לעיר צפת. ממנה יצא למסעות ארוכים כשד"ר. כך הגיע במסעו הראשון לצפון אפריקה. בדרכו חיבר פיוטים. הוא גם תיעד פיוטים ששמע בצפת ואולי גם בתפוצות שאליהן נסע בספר פיוטים קטן שהשתמר. למסעו השני יצא כשהיה כבר רב בן 57. בגיל זה נסע לצפון אפריקה, לכורדיסטאן, למצרים ולהודו. שם השתכן שנים אחדות, ואף משם הביא עמו פיוט. מחבר המאמר, נכד נכדו של ר' יהודה, מתאר מתוך תעודות הסטוריות, על סמך כתבי יד המועברים מדור לדור במשפחה ועל סמך מסורות משפחתיות על פה את תולדות סביו הקדומים.

הקדמה

א. אודות משפחת ענתבי

ב. הרב אברהם ענתבי

1) 'החכם באשי', רבה הראשי של קהילת ארם-צובא

2) ר' אברהם ענתבי - הפייטן והמשורר

3) "מלחמת השירה"

4) אחרית ימיו

ג. הרב יהודה שבתאי רפאל (היש"ר) ענתבי (1808-1889)

מסע שליחותו הראשון של היש"ר

ספר הפיוטים שרשם היש"ר

מסע שליחותו השני של היש"ר , שנת 1866

פיוט שהביא עמו היש"ר מבומבי

אחרית ימיו

נספח: מספר פיוטים ממחברתו של היש"ר

 

הקדמה

שני דורות של פייטנים נולדו וחיו בעיר העתיקה חלב – ר' אברהם ענתבי ואחיינו, ר' יהודה שבתאי רפאל ענתבי. פיטנים אלו ספגו את תרבותה המפוארת של העיר ואת מסורתו העתיקה של ישוב יהודי קדום שהתקיים בחלב במשך 1200 שנה.

שמה היהודי של חלב הוא ארם צובא. בה נמצא כתר תורה מפורסם הקרוי על שמה. 'כתר', דומה לספר תורה, המשמש לקריאה בבתי כנסת, בהיותו נוסח מדויק של התורה הכתוב על קלף. בניגוד לספר התורה הרגיל, הכתר אינו גלול כמגילה, אלא דפיו תפורים כספר (צורת "מִצְחָף"  Codex). כמו כן אין הוא מקיף רק את חמשת חומשי תורה אלא את כל כ"ד כתבי הקודש. כתר ארם צובא (המכונה באנגלית Aleppo Codex) הוא כתב היד העתיק ביותר של תנ"ך שלם שנכתב על פי כל כללי המסורת הטברנית. הכתר נכתב בטבריה על ידי שלמה בן בויאעא הסופר במאה העשירית לספירה, ועל אותיותיו הוסיף המסרן אהרן בן אשר את מרכיביה הנוספים של המסורת הטברנית. על כתר זה סמך הרמב"ם. (היום שוכן הכתר בהיכל הספר של מוזיאון ישראל בירושלים לצד יתר אוצרותיה הרוחניים והיקרים ביותר של  מדינת ישראל.) בחלב עומדים בתי כנסת, בני מאות שנים. בעיר זו נכתבו והושרו גם אותם פיוטים, אשר חלק מסיפורם יסופר במאמר זה.

           

דף מ"כתר ארם צובא/ "פרשת "וזאת הברכה"/ איור מס' 1

באדיבות מכון בן צבי

 

ארבעים שנה כיהן ר' אברהם ענתבי כרבה הראשי של קהילת יהודי חלב וכדיין, וסביב דמותו נארגו תלי תלים של אגדות ומסורות. הוא כתב חיבורים תורניים וספרים. ששה מהם הגיעו לדפוס. רבים אינם יודעים כי היה גם פייטן מחונן.

אחיינו, יהודה, שהתייתם בגיל צעיר משני הוריו גדל על ברכיו כבנו ממש. לימים התמנה אף הוא לרב. מרבית שנותיו חי בעיר המקובלים, צפת. שם נתכנה "היש"ר" - החכם יהודה שבתאי רפאל- ענתבי. היש"ר, זקנו של זקני, היה שד"ר כוללות הספרדים בצפת באמצע המאה ה-19. הוא יצא לשני מסעות שליחות ארוכים. במסעות אלו חיבר פיוטים שנותרו בידינו, צאצאי המשפחה, בכתב ידו. כמה מהפיוטים שחיבר אביא בזה. המפורסם שבהם נתקבל בקהילות המזרח והתפרסם לימים בכתבים שונים. התיעוד שנשאר ממסעותיו ומתולדות חייו נשען בעיקר על מסורה משפחתית ועל מספר תעודות היסטוריות, אולם אחד מכתבי היד שנותרו במשפחה, ושעברו מדור לדור, הוא ספר שלם בכתב ידו, שבו תיעד מאות פיוטים של יוצאי חלב ושל בני קהילתו הספרדים אשר חיו בעיר הקודש צפת.

במאמר זה אנסה לספר את סיפור חייהם של שני הפייטנים במשולב עם הפיוט שיצרו. ההיסטוריה רקמה את התפאורה ליצירת הפיוט, והפיוט שהושר באירועים ובחגים היה מנגינת הרקע למתרחש בחיי אבותינו.

 

באתר זה מתעוררת לחיים חדשים מסורת הפיוט, לחנים ישנים משוחזרים בה וניתנים להאזנה על ידי כל דורש ומתעניין. בשמענו אותם אנו מאזינים מחדש למשק כנפי ההיסטוריה. אולם הפיוט בלא סיפור תולדותיו, בלא אגדות המסורה והווי החיים הוא חסר הקשר ותלוש ממקורו. אני מקווה כי מרקם הסיפור ההיסטורי במארג האגדה והמסורה המשפחתית אודות תולדות פייטני משפחתנו ותולדות הפיוט יקנה פרספקטיבה הולמת לפיוט ויבהיר לקורא המתעניין את משמעותו ותולדותיו בהקשרו. זיכני הקדוש ברוך הוא, אני הצעיר לבית יעקב ס"ט, נכדו של  יעקב מרדכי ענתבי ז"ל ובן נינתו של היש"ר ענתבי, ברוריה תיבדל לחיים ארוכים, שאתכבד לפרסם ברבים את סיפור תולדותיהם ופיוטיהם.

 

א. אודות משפחת ענתבי

מוצא משפחת הרבנים ענתבי - בעיר ענתאב שבאסיה הקטנה. מקור שם העיר - "עין טאב", שפירושו המעיין הטוב. לאחר שכבשוה התורכים, הקדימו לשמה את הקידומת "גאזי" (המנצח בעברית) ושונה שמה עד היום ל-גאזי-אנטפ. לפי המסורת המשפחתית שורשיה מעמיקים עד גירוש ספרד, אולם הקדמון באבותיה הידוע לנו מרוחק מרחק שני דורות משנת הגירוש (1492). שם המשפחה הספרדי המקורי אבד.  יהודי עין–טאב ירדו מעירם הקטנה לחלב הסמוכה, שהיתה מרכז יהודי מפותח. שם מן הסתם נתכנו עינטאבי על שם העיר ממנה באו. ברבות השנים עבר הכינוי המקורי תהליכים לשוניים, והפך לשם המשפחה ענתבי.[1] ומכאן שלא כל הנושא את השם ענתבי קשור למשפחה המדוברת בקרבת משפחה. מאידך גיסא, לאילן היוחסין שאני מביא בזה (איור מס' 2) על הקשרים בין בני המשפחה הזאת, יש סימוכין בידי מסרנים משפחתיים ובמקורות כתובים.

בני המשפחה שהיו פייטנים ושעסקו בפיוט הם הרב אברהם ענתבי, ואחיינו הרב היש"ר. בן דודו של היש"ר ענתבי, הוא הרב המפורסם ר' יעקב ענתבי , גיבור פרשת עלילת דמשק משנת הת"ר ליצירה (1840). שיר שבח והודיה, שחיבר לרגל הצלתו מבית האסורים, נותר בכתובים, אך מעבר לכך לא עסק ביצירת הפיוט. פייטן חשוב ופורה אחר, שאינו מבני המשפחה, היה רבי רפאל עדס-ענתבי, שחיבר את ספר השירים "שירה חדשה" (אר"ץ תרמ"ח). הוא כונה חכם רפאל טבוש וניתן לקרוא אודותיו בספר ל'קדושים אשר באר"ץ'.

 

אילן היוחסין של רבני משפחת ענתבי לדורותיהם

איור מס' 2

 


 

מקורות לאילן היוחסין:

1. שני הדורות הראשונים באילן נסמכים על מסורה משפחתית בלבד כפי שמסרו אפרים ענתבי ושלומי ענתבי, ואין להם תימוכין נוספים במקורות. (אפרים ענתבי, הערות בכתב יד – על אילן יוחסין שלומי ענתבי).

2. לאנייאדו ציון דוד, לקדושים אשר באר"ץ – לתולדות חכמי ורבני אר"ץ (חלב), הוצאת דב"ש ירושלים, מהדורה שנייה, תשי"ב,  עמ' קמ-קמט.

3. גאון משה דוד, יהודי המזרח בארץ ישראל, חלק שני, הוצאת המחבר, ירושלים התרצ"ח, עמ' 521-525.

4. הקדמותיו של הרב עזרא בצרי להוצאות המחודשות של ספרי ר' אברהם ענתבי:

            יושב אוהלים , מכון הכתב ירושלים, תשמ"ז-תשמ"ט (1989).

            חכמה ומוסר, מכון הכתב ירושלים, תשס"א.

            מר ואהלות, מכון הכתב ירושלים, תשמ"ד.

            אהל ישרים, מכון הכתב ירושלים, תשמ"א.

5. כתבי יד (אוטוביוגרפיות, זכרונות ומכתבים – unpublished data) של שלושת נכדיו של היש"ר

א. סבי יעקב מרדכי בן הרב ישראל שמואל ענתבי, מכתביו לבן דודו, שמעיה ענתבי אוגוסט 1973.

ב. אפרים בן הרב אברהם יעקב ענתבי, מכתבו לשלומי ענתבי – פברואר 1988.

                                                            זכרונות ואוטוביוגרפיה (כ"י – 14.6.1992).

                                                            תולדות המשפחה (מכונת כתיבה – 7 עמ' ללא תאריך).

                                                            אילן יוחסין (מכונת כתיבה – 7 עמ' ללא תאריך).

ג. שמעיה בן הרב אליהו רחמים ענתבי, לתולדות משפחת ענתבי ואוטוביוגרפיה, כ"י, 46 עמ', שנות השמונים.

ד. ענתבי שלומי , תולדות משפחת ענתבי, אילן יוחסין, 1990 (19 עמ').

 

ב. הרב אברהם ענתבי (1765-1858)

1) 'החכם באשי', רבה הראשי של קהילת ארם-צובא

ר' אברהם ענתבי נולד בעיר חלב למשפחת רבנים ותיקה ושורשית בשנת תקכ"ה (1765) . אביו, יצחק שבתי ענתבי, שהיה מראשי החכמים והרבנים בדורו, זכה להעמיד תלמידים הרבה ורבים הלכו לאורו. וכה כותב ר' אברהם על אביו ר' יצחק שבתאי בהקדמתו לספרו 'יושב אוהלים'.

...הלא אב בחכמה וכתרה של תורה, משיירי כנסת הגדולה, אחד היה ואין שני. מה דמות נערוך אליו. אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים ...ויחכם מכל אדם, כיוון שפתח נעשו הכל כאלמים...כי נח נפשיה דרבי ערב ז' של פסח שנת התקס"ד, ומעת הוסר התמיד וכבה הנר המערבי, תשש כוחן של החכמים ונסתלקה עטרה מראש כל אדם...

מגדולי ארם צובא היה הרב אברהם ענתבי, וכיהן כרבה הראשי של העיר חלב שבצפון סוריה משך תקופה של דור ומחצה. בשל מעמדו הגבוה בעיני בני קהילתו, זכה הוא לתואר הכבוד "ראש על אר"ץ רבה".[2] תקופתו היתה תקופה קשה לציבור היהודי בסוריה. בימיו טפלו על היהודים בסוריה עלילות דם – ב-1810 בחלב, ב-1840 בדמשק וב-1847 בחלב. היתה זו תקופה של דעיכה רוחנית וכן של דעיכה כלכלית לאוכלוסיה היהודית בארם צובא, שהתבטאה בעיקר במצבם הקשה של העניים הרבים בקהילה ובעול המסים שרבץ על כתפיהם. עניין המסים מופיע ברבים מספריו של ר' אברהם:

והנה עינינו הרואות שרוב השנאה והפירוד לבבות שיהיה בבני ישראל , הוא מפני כובד המסים אשר המה במדינות האלה, ונותנים עול כבד על הציבור והם מחלקים אותם על עצמם ועל ידי זה הם באים לידי קטטות...

מסים אלה הוטלו על ידי פקידים שונים בדמשק, שבמרוצת השנים הפכו לדרישה קבועה מצד השלטון המרכזי. כחלק מההתמודדות עם המצוקה הכלכלית הכבדה התיר ר' אברהם ענתבי למכור תיקים ורימונים של כסף וזהב של ספרי קודש, כדי לפרוע את המסים בכסף הפדיון, ואף עודד והמריץ את העזרה ההדדית בקהילה, ובמיוחד סיוע לעניים. הוא הדגיש את מעלת הצדקה כנגד כל המצוות כולן, ובפרט מתן בסתר ועודד את העוסקים במצווה זו.

ומה טוב ומה נעים שמנהג קהל עדתנו שבכל שנה ושנה אנשי חיל מחזרים וממציאים ממון מכל אחד ואחד לפי עירו כדי להלביש העניים הערומים מבלי חלוק בימות החורף, אשר מי שמשתדל במצוה זו בכל שנה ושנה – ודאי איש כזה זוכה לחלוקא דרבנן בגן עדן.

 

בנוסף על הקשיים הללו, נאלץ להתמודד עם הידרדרותו הרוחנית של צאן מרעיתו, מכמה היבטים:

צניעות הנשים – ר' אברהם התלונן על כך שהנשים בקהילה, אשר בדורות הקודמים היו מכסות פניהן בצאתן אל מחוץ לביתן, אינן ממשיכות לנהוג כך:

...וגם אני שמעתי שהגויים מדברים סרה ומלעיגים על נשי ישראל והיו לעג בפיהם ואומרים שלא כך היו הנשים העבריות שאנו יודעים, שהיו צנועות הרבה...

היעדר מסחר הוגן – על כך קובל ר' אברהם ומספר:

גם שמעתי שלפני דור זה שכל בעלי אומנויות לוקחים עמהם ספר כל אחד לפי לימודו לחנות, וכיוון שרואים עצמם פנויים , פונים ללמוד. והן עתה בעוון שאין בדורינו ממין זה, אלא שרואים שהם פנויים ממשא ומתן בחנות שלהם , הולכים מחנותם לחנות חבריהם, להשיג את גבולם, וכשרואים שבא קונה לקנות סחורה משכניהם , רומז לו לקונה שיבוא אליו או אומר לו שהסחורה אינה נאה ואינה שווה שיעור זה , ושלי טובה הימנה ובפחות משיעור זה ...

התרופפות מנהגי החתונה המסורתיים – בימים עברו נהגו שבליל החופה מביאים מנגנות השרות בפני הנשים , ומנגנים השרים בפני הגברים. ועתה –

מביאים אנשים בעלי כלי זמר ומנגנים לפני הנשים, ויקומו הנשים לרקד לפני הכלה כמנהגם ואינם שמים לב שאין מרקדים לפני האנשים הבעלי כלי זמר ומצטרפים עם אחרים...

לרב ענתבי חרה גם הנוהג החדש של סעודה משותפת לגברים ונשים בחתונה, ודרש לבטלו. בהקשר זה הופיע מנהג נלוז נוסף - שירת שירי עגבים, שנלמדו מן הגויים, בחתונות

 

כראש הקהילה, נאלץ הרב ענתבי להתמודד עם הצדדים השונים הללו של מצבם הירוד של בניה. כחוט השני עובר בספריו נושא 'ירידת הדורות' שבגללה, לדעתו, באו הצרות והתלאות על הקהילה. הוא עורר את הציבור לקיים את המצוות הבסיסיות, והדגיש בדרשותיו גם את הציפייה לגאולה ולביאת המשיח. ואכן הצליח לעורר את בני קהילתו לקוות לגאולה ולמשיח, במיוחד לאחר עלילת דמשק והייסורים שבאו בעקבותיה.[3]

 

החיבורים שכתב ושנשתמרו עד ימינו:[4] 

חכמה ומוסר, ליוורנו תר"י (1850).

דרך חקיך, (כרוך יחד עם חכמה ומוסר לעיל)

אוהל ישרים, ליוורנו תקפ"ב (1822)

יושב אוהלים – אהל אברהם, ליוורנו תקפ"ה (1825)

מר ואהלות, ליוורנו תר"ג (1843)

פני הבית, ליוורנו תקפ"ה (1825), ליוורנו תר"ט (עם הספר בית אב)

פני אהל מועד, ירושלים תשי"ט (פרסום מאוחר של כתב היד, כרוך עם הספר בית שמחה לר' אברהם חמוי.

מספר דברים מכתב ידו נדפסו בקהלת משה, לר' משה סתהון, ארם צובא תרל"ג (1873).

פיוטים שלו צוטטו במספר ספרים, לדוגמא שירי זמרה, לר' חיים שאול עבוד, ירושלם תרצ"ו (1936)

 

חתם על הסכמות לספרים:

שיר חדש, לר' אברהם דיין, ליוורנו תר"א

כנסיה לשם שמים לר' מנשה סתהון, ירושלים תרל"ד

 

בשל טרדותיו הרבות בעול הציבור לא יכול היה להגשים משאלות לבו בענייני כתיבה עד תומן. כך לא עלה בידו לחבר ספר גדול על כל טור חושן משפט, כפי שביקש לעשות.[5] גאונותו ניכרת בספרו 'יושב אוהלים' לחמשה חומשי תורה, שם הוא דורש דרושים על פי הדין וההלכה באופנים שונים בחריפות עצומה ובקיאות גדולה. את ספרו זה חיבר ר' אברהם ענתבי ללא ספרים, בהיותו גולה ומטולטל באוהלים מחוץ לעיר, בעת הרעש הגדול שהיה בארם צובא. בספר נזכרים דבריהם של ראשונים ואחרונים, שנכתבו מתוך הזיכרון בלבד. כך הוא כותב בהקדמת הספר:

על עניין המאורע, מעשה שהיה בשנה שעברה שנת תקפ"ד שהיתה מעוברת בעברה וזעם: שבליל ז"ך מנחם (כ"ז לחודש אב) משמרת ראשונה, יצא הקצף מלפני ה' ותרעש הארץ רעש גדול. ונחרבה העיר ובפרט בתי ישראל שלא נשאר מהם כלום. ערו ערו עד היסוד, ונהרגו כל מחמדי עין וכמה מבני ישראל. אנשים נשים וטף, מספר הסמוך לאלף, אחד עני ועשיר. ויגל ישראל מעל אדמתו וילכו בלא כוח למדברות ויבנו שם אוהלים וישבו בהם חודשים רבים עד ישוב חרון אף ה' מהעיר הזאת...

טפח מאישיותו מגלה הסיפור הבא:

...בעת כהונתו של הרב אברהם ענתבי בבית הדין באר"ץ, באו שני אנשים לפניו לדין. והנתבע הודה שחייב לתובע והרב אברהם ענתבי חייב אותו. אולם כשיצא מבית הדין ראה את הנתבע בוכה ונאנח, היות שאין לו כסף לשלם. למחרת הלך הרב בהשכמה לבית התובע , שהיה איש עשיר. כשיצא העשיר מפתח ביתו, נדהם לראות את הרב שהטריח עצמו לבוא לבקרו, ועוד בהשכמה; וכמובן הכניסו בכבוד גדול לביתו.

בתוך כדי שיחה, אמר העשיר לרב מתוך התפעלות, כי הביקור שהרב כיבדו שווה לו כרבבות דינרין. אמר לו הרב: "אם כך באמת שווה אצלך, אבקשך לסלוח על החוב שחייב לך פלוני כי הוא איש עני ואין ביכולתו לשלם". העשיר הסכים מיד ומחל לו על כל הסכום. הרב נטל ממנו את שטר החוב וקרע אותו והודיע לנתבע על כך.  [6]

 

ר' אברהם היה ידוע כבעל מופת. על התרחשות פלאית שאירעה בלילה שקדם לרעש הגדול בשנת תקפ"ד, מספר ר' יוסף שעיו בהקדמתו לספר 'חוכמה ומוסר' לר' אברהם ענתבי:

לרגל סידור ענייני הקהל ומוסדות הצדקה היה רבי אברהם ענתבי מתאכסן מדי פעם בפעם אצל אחד הגבירים מראשי העדה בעיר. הגביר שאצלו התאכסן העמיד לרשותו חדר מיוחד, שבו היה רגיל ללון בבואו לשם. באחד הימים כשבא ר' אברהם להתאכסן אצל אותו גביר, ביקש מבעל הבית כי יחליפו לו את מקום מיטתו ממקומה הקבוע לפינה אחרת באותו החדר. כמובן שבני הבית מילאו אחר בקשתו אף כי לא ראו כל הבדל בין המקום החדש של המיטה לבין מקומה הקודם, ולא הבינו מדוע ביקש הרב דבר זה. אותו לילה אירע הרעש הגדול בארם צובא ונהרגו מאות מבני העיר והנה זה פלא : הקיר שליד המיטה נהרס כליל , ואילו לקיר השני, שלידו העמידו את המיטה באותו הלילה כבקשת הרב לא אירע כלום, ויהי הדבר לנס ולפלא גדול בעיני כל בני העיר...

פעם שמע הרב אברהם ענתבי על אחד שעבר עבירה שחייבים עליה נידוי וכרבה הראשי של העיר נידה אותו. כשראה המנודה שהקהל מתרחק ממנו, החליט להנקם מהרב. הוא ארב לו בסמטה שדרך הרב ללכת דרכה סמוך לבית הכנסת ותכך שראהו שלף חרב להכותו. אולם, בעת שהושיט ידו, יבשה היד ולא יכול היה להזיזה. אזי ניגש בבושת פנים לבית הרב כשידו קפואה והחרב שלופה בה, מאין יכולת להזיזה. כשדפק על דלת החצר, יצאה המשרתת לפתוח את הדלת ונבהלה בראותה את הלה שולף חרב לנגדה... אז ניגש הרב לקראתו והוא החל לבכות לפני הרב, שהוא מתחרט על מחשבתו ורוצה לשוב בתשובה ושהרב יבקש עליו רחמים לרפואתו. אחרי שקיבל האיש על עצמו לשוב בתשובה שלמה, נעתר הרב לבקשתו, התפלל עליו וידו חזרה כבראשונה. האיש הזה נסע לארץ ישראל וקבע מקום מגוריו בצפת. ובכל שנה בחג השבועות היה מספר המעשה שקרה לו עם הרב אברהם ענתבי בעיר חלב.[7]

 

2) ר' אברהם ענתבי - הפייטן והמשורר

למרות שידיו של ר' אברהם ענתבי היו עמוסות עבודה ציבורית, בהיותו רב הקהילה, דיין, 'חכם באשי', כלומר  בעל משרה ייצוגית בפני השלטונות, יש בידינו מספר פיוטים שחיבר, שנתקבלו בקהילות המזרח, ושאותם מזמרים מתפללים בני עדות שונות בארצנו. אזכיר שלושה פיוטים מפורסמים מפרי עטו, ובוודאי קיימים פיוטים נוספים:

א. "אם חכם לבך בני ישמח לבי אז גם אני / קח אמרי אתך בני שמור ואמור הנני" -

פיוט זה נתקבל ונתפרסם בקהילות רבות. הוא מופיע בספרי פיוט, שנדפסו בתחילת המאה במדינות שונות באיזור, ונתקבל גם בקרב קהילת יהודי תימן. עדות אחרונה לכך נתקבלה בשנת 2000 בדיסק של חיים משה ומשה דקלון, שיצא לאחרונה, אולם המבצעים לא זכרו לציין את המקור.[8] הם קראו לפיוט 'אברהם אבינו', וייחסו את המילים והלחן לכותב לא ידוע ("עממי").

ב. "אור צח ופשוט עילת כל העילות / לך דומיה יחדלון הקולות / אין אומר ודברים אין דורשין תחלות" –

ניתן לקרוא ולשמוע את הפיוט במלואו באתר. תוכן הפיוט מעיד על כותבו, שהבין ברזי הנסתר.

ג. "א-ל מתנשא לכל לראש, לבניך היום תדרוש סליחתם * ואל תפן אל חטאתם מתעטפים בצרתם".

 

את אסופת הפיוטים שחיבר, כחמישים במניין, פרסם בפרק האחרון, 'שער השיר' בספרו 'אוהל ישרים', אשר יצא לאור בליוורנו בשנת 1822.

 

3) "מלחמת השירה"

נסיבות החיבור של הפיוטים הללו ושל פיוטים אחרים, שנתקבלו ונטמעו, הן יוצאות דופן. אין מדובר כאן בפיטנות לשמה בלבד. הפיוטים נכתבו בהקשר של מאבק תרבותי, מלחמת סגנון שירה בסגנון שירה. על הרקע למלחמה זו מספר הרב אברהם ענתבי עצמו בשנת 1822:

....בדורות הללו כשנועדים המון העם באיזה שמחה , אם יאמרו לפניהם פזמונים [- פיוטי דת] כאילו מלקה אותם ומרדה אותם, ובעת שפותחים בגנות דברי עגבים נכנס שמחה בלבם ויקומו לשחק ושעירים ירקדו שם... כמה גדול כוחו של היצר הרע שמראה להם המר למתוק והחושך לאור... כמה עונש מגיע לשומע שירי עגבים שכולם דברי חשק ופרצה קוראה גנב. ומכניסין באדם השומעם וכל שכן האומרם היצר הרע כארס בעכנא [- בנחש] ומה כל שכן בהצטרף עמהם  השכרות ומה כל שכן אם היו נשים עומדים צפופים לשמוע הרינה עם האנשים. אין ספק אצלי שלא יצא מאותה חברה נקיים מעוון וזה אתחלתא דפורענותא וממילא באים לידי עבירה.[9]

תופעת שירי עגבים ושירי חולין, אשר פשטה בקרב בני הקהילה ודחקה את רגלי שירת הקודש, חרתה לר' אברהם. אף יותר מכך התרעם על הפריצות שבהצטופפות הגברים עם הנשים בשעה של שוכרה ועל רקעם של תכנים נלוזים –

איך ימלאך לבך לשורר ולשמוע שירים שלהם על אשה זונה וכיוצא תחת לעשות קישוטין לכלה דא כנסת ישראל...[10]

כנגד התופעה נקט ר' ענתבי שני צעדים: ראשית, הוא אסר מנהג זה בקרב בני הקהילה, והכריז על כך מלחמת חורמה:

ומיום שנתמניתי פה ארם – צובא יע"א, כל עת ועת אני מכריז בהסכמות חמורות לבטל מנהג הרע הזה מבני ישראל . שלא יראה ולא ימצא עוד בגבול בית ישראל השירי עגבים ....ומעט מעט אגרשנו.[11]

ומעבר לכך, פתח ר' אברהם בכתיבת טקסטים המתאימים לאותם לחנים ערביים, שהציבור אימץ משכניו, ושאהב לזמר, אלא שתחת מילות האהבים שהושרו בשיר המקורי, הכניס מילות שבח והודיה לאל. על הסיבה לכך כתב:

על כל מילה ומילה שאינה הגונה שמוציאים מפיהם – מאכילים אותם [בשמים] גחלי רתמים. ולהפך, אם משורר בלשון הקודש שכל מילה ומילה שמוציא מפיו נוטל עליה שכר שכל דברי השירות הם שבח לקב"ה ושכינתיה.[12]

וכן הוא כותב:

אלו השירים ותשבחות אשר חברתי בשמחת חתנים וכלות אשר נאמרו במקהלות: לחן אל מסתתר בשפריר חביון ...[13]

 

בין פיוטיו של הרב ענתבי יש שירים לחג ומועד, שירים לשמחת חתן וכלה, שירים לברית המילה, שירי ידידות ואהבת ה', שירים "שכל דבריהן מעוררים לאדם לחזור בתשובה ולהיות אוהבים למקום". חיבור השירים לעת שמחות, כוון דווקא לאותם הקשרים שבהם נוטים לשיר את שירי העגבים, והוא נועד לכך שתהיה אפשרות לשיר תכנים שונים באותם אירועים. ענתבי מעיד על עצמו:

בכל שמחה ושמחה אשיר שיר חדש.[14]

ואכן בספרו 'יושב אוהלים' מצוין תחת כל פיוט במפורש שמו של לחן שיר ערבי פופלרי, שהיה תואם למקצב הפיוט.

כך למשל תיאורי הלחנים לפיוטים שנזכרו לעיל:

א. "אם חכם לבך בני ישמח לבי אז גם אני / קח אמרי אתך בני שמור ואמור הנני "  - "לחן יא סוכרי יצכו אל שאמת צו'פיין חג'אז".

ב. "א-ל מתנשא לכל לראש, לבניך היום תדרוש סליחתם / ואל תפן אל חטאתם מתעטפים בצרתם" - "לחן אלה אלה יאמן צ'ופייאן נאוה".

 

מטרתו אכן הושגה. וכה דבריו:

ולעת היום אני נותן הודאה להקב"ה שנשמעו דברי ונתקבלו. ולא נשמע עוד שוד ושבר

וסבירו [והסכימו] וקבילו עליהן שלא לשורר עוד בשירי עגבים אלא דוקא דברי שירות ותשבחות....(וכש)שומעים חומר [שירי] האיסור, מיד הם פורשים ממנו.[15]

אף על פי שענתבי לא חיבר פיוטיו לשם פייטנות טהורה, מתוך שלא לשמה - בא לשמה, ופיוטיו, העוסקים באירועי החיים, כמו גם בנושאים של גאולה וכמיהה לשיבת ציון, נותרו עמנו עד עצם היום הזה.

 

4) אחרית ימיו

גם אחר מלאת לו תשעים שנה, לא חדל מלהגות בדברי תורה והתנהג בקדושה ובטהרה. רבי אברהם נפטר בכ"ח בטבת תרי"ח. מסופר כי ביום פטירתו קרא את האידרא הקדוש,[16] ואחריה ביקש שיאמרו קדיש. ר' יצחק, בנו העיר לו שחסר אחד למנין. אז ענה לו אביו כי נמצא עמהם רב המנונא סבא אשר משלים את המניין...[17] כעבור שעה קלה הלך ר' אברהם לבית עולמו במיתת נשיקה. הוא נקבר במערת הצדיקים הסמוכה לבית הכנסת בארם צובא, "וכל הרוצה לראותה יכנס אליה מחצר בית דיין".[18]

 

ג. הרב יהודה שבתאי רפאל (היש"ר) ענתבי (1808-1889)

בשנת 1808 נולד בארם צובא סב–סבי, יהודה ענתבי. בן דודו היה ר' יעקב ענתבי, רבה הראשי של העיר דמשק, וגיבור פרשת עלילת דמשק המפורסמת בשנת 1840. (ראו איור מס' 2). ר' יהודה שבתאי רפאל ענתבי היה נוהג לקצר שמו ולחתום בראשי תיבות - היש"ר ענתבי.

אבותיו הרבנים הותירו אחריהם חיבורים בכתובים בדפוס ובכתב יד. הפרסומים הקדומים ביותר שיש בידינו משושלת הרבנים שאליה השתייך הם שו"ת 'בית אב'[19] וקונטרס 'אהל יצחק',[20] שנכתבו על ידי זקנו של היש"ר.

מסורות משפחתיות חלוקות ביניהן למוצאות את היש"ר בשנותיו הראשונות, אך אין מחלוקת על כך שנתייתם בגיל צעיר. לפי מסורה אחת התייתם מאביו עוד כשהיה ברחם אמו, ועל כן נקרא בשם אביו יהודה. דודו, ר' אברהם ענתבי, עליו סופר בחלקו הראשון של מאמר זה, אשר כיהן כרבה הראשי של חלב משך 40 שנה במחצית המאה ה-19, לקחו תחת חסותו וגידלו כבנו. כשבגר היש"ר והגיע למצוות, נשלח על ידי דודו ר' אברהם לדודתו שבצפת, כדי שילמד תורה מפי גדולי המקובלים שבעיר הקודש. לפי מסורה אחרת עלו שני הוריו מחלב אל העיר צפת, ושם התייתם יהודה משני הוריו במגיפת הכולירע שפקדה את העיר בשנת 1812, כאשר היה קרוב לגיל ארבע שנים, ולכן הקדימו חיים לשמו המלא. מאותה עת דודתו היא שטיפלה ודאגה למחסורו. בנעוריו היה מחובשי ספסלי הישיבה ומתלמידיו של ר' משה גיגי. בנוסף למד גם מפיו של הרדב"ז.[21]

בשנת 1822 פגע בצפת הרעש הראשון, אשר מוטט את בתיה הצפופים על יושביהם כמגדל קלפים. בגיל זה היה היש"ר בן מצוות. על כך מספרת המסורה המשפחתית את הסיפור הבא:

...שעות מספר לפני שאירע האסון נכנס לישיבה ראשה הרב משה גיגי והודיע לחכמיה ותלמידיה: "דעו לכם כי הערב בשעה 23:00 תפרוץ רעידת אדמה. בתים יתמוטטו, ואנשים רבים ייפגעו. עצתי לכם כי תמצאו בעוד מועד מקום מחסה" סיים דבריו, נטל בגדיו ויצא אל התל הסמוך... חכמי צפת לא אבו שמוע לו, ביניהם גם היש"ר. לא זו בלבד אלא אף שאננותו התירתו לעלות אל גג הישיבה ולשאוף אוויר צח. לפתע לפני שהספיק להתבונן בארבע רוחות השמים , קמה רוח זלעפות, נשאתו והשליכתו אל אחד העצים הסמוכים. מיד לאחר מכן בא האסון ונשמע קול רעש אדיר: בתים נהרסו ורבים נספו – אף בית המדרש לא ניצל מחורבן... עם שוך הסערה ירד היש"ר מהעץ והלך אל רבו, מסתבר שהלך לפייסו על שלא שמע בעצת חזונו...[22]

על למדנותו ושקדנותו הרבה מספרת המסורה המשפחתית את הסיפור הבא:

פעם אחת קרא בספר הקבלה בבית דודתו ומסתבר ששקע בלימודו ולא שם לב כי ידו נחתכה מחפץ  חד בשולחן.  דם רב ניגר אך הוא לא שם לב לכך. דודתו – שהרגישה בזה כעבור זמן, נרעשה מאוד והשביעה אותו שלא יקרא עוד בספר קבלה לעולם.[23] [12]

בהגיע היש"ר לשנתו העשרים התפקד יחד עם יתר יהודי הארץ במפקד ארבעת ערי הקודש שערך ד"ר אליעזר הלוי בשנת 1839 במצוות הגביר משה מונטיפיורי, ותועד שם בין יהודי צפת באופן הבא:

שמו : חכם שבתי ענתבי

נולד: אר"ץ (ארם צובא)

גילו: 20 שנה

מצב כלכלי : עני

מעשיו ועיסוקיו: למדן

מצב משפחתי: רווק[24]

לפי המפקד היש"ר נולד בעשור שנים מאוחר יותר מאשר לפי המסורה המשפחתית. מעט מן המאורעות שעברו על היש"ר בצעירותו ניתן להסיק מהידוע על אותה תקופה. ראשית המאה ה-19 בצפת היתה תקופה רדופת פגעי  טבע מלחמות ופרעות בקהילה היהודית.[25]

בשנת 1831 נכבשה צפת על ידי אבראהים פחה, מצביאו של מושל מצרים מוחמד עלי. בשנת תקצ"ד (1834) עלו על יהודי צפת מוסלמים מהכפרים השכנים ופרעו ביהודים, עינו אותם, פצעו בהם ובזזו אותם מכל רכושם. בשנת 1837 (תקצ"ז) אירעה רעידת האדמה השנייה של צפת שהיתה קשה ואיומה מקודמתה, על כן היא כונתה בשם "הרעש הגדול". כאלפיים איש ניספו ורבים מהניצולים יצאו פצועים ובעלי מום. כשנה לאחר מכן פרץ מרד הדרוזים כנגד המושל אבארהים פחה. גם הפעם הפכו יהודיה של צפת קורבן לטבח, שוד וביזה.

על רקע זה סביר כי מצבו של היש"ר לא היה קל. מראש היה כיתר בחורי הישיבה העניים. משהגיע לפרקו, שודך כראוי לייחוסו, לגראציה בת הרב נחום מזרחי, שהיתה אף היא בעלת יחוס רבני ושורשי. אולם הפרעות החוזרות ונשנות ביהודי העיר ומכות הטבע לא איפשרו את הגשמת השידוך. בצר לו פנה היש"ר למשה מונטיפיורי במכתב אישי:

זה קרוב לשני שנים שאני משודך עם בת מעלת עטרת הרב... ויען אין ידי משגת כי נגעה בי יד ה' ברעש ובשלל פעם ושתיים ושלוש... ובפרט כי אחרון הכביד צרת הפלשתים כי במעט בגדים אשר הזמנתי לחופה לקחו אותם הפלשתים.

במכתבו זה מספר היש"ר כי הלווה לחמיו לעתיד סך 500 גרוש. הוא קיווה כי חמיו יממן את חופתו מסכום זה, ואולם חמיו השיב פניו ריקם לאחר שרכושו שלו נשדד.[26] גם  רינה די פראנקו, חמותו של הרב נחום מזרחי, פונה בתחינה בעבור חתנה הרב מזרחי ומתארת את מצבו הבלתי נסבל של אדם אמיד שירד מנכסיו, אשר אין בידו עתה אפילו כדי לחתן את בתו לחתנה המיועד (היש"ר ענתבי):

"ויודע כל... כי חתני היה עשיר לפי שיעור האנשים היושבים פה העירה שבה משליחות תונס ואגפיה מראכס הגיע וצרור הכסף הביא בידו... ובהרעש נפל כל ....וכל אשר לו הלך בבניין החצר ובהוצאות העיר ולא נשאר לו ...ועתה בא זמן נישואין ביתו הגדולה שפסק עם החתן (היש"ר) להכניסה לחופה בחג השבועות. ועבר הזמן ולא מצא ידו. ואם היה מוצא ללוות עשרים למאה היה לוה ועושה חופת בתו.[27]

נראה שמונטיפיורי נעתר לבקשתו ולבקשותיהם  של שאר יהודי צפת , כיוון שלפי המסורה המשפחתית התחתן היש"ר בגיל 21 (בשנת תקצ"ט) עם הכלה המיועדת, שהיתה בת 18 בנישואיה.[28] חייו עמה היו רוויי צער ומחסור. כל ילדיהם מתו סמוך ללידתם.

 

מסע שליחותו הראשון של היש"ר

מספר חודשים אחר חתונתו, בגיל 21, בחר כולל הספרדים למנות את היש"ר ענתבי כנציג וכשליח לאיסוף כספי החלוקה מקהילות ערביסתאן, שבצפון אפריקה. נראה שמידותיו הטובות ולמדנותו הפכו אותו למועמד ראוי לשליחות זו. בשנת תקפ"ז (1827) לערך יצא היש"ר בלווית רעייתו למסעו הראשון בשליחותו זו.[29] היש"ר צויד בכתב מינוי מטעם ראשי כוללות הספרדים וחיבר פיוט מרשים במיוחד, אותו ביקש להעניק לקהילות היהודיות בתמורה לנדיבות לבן. לימים פרסם בנו ר' אברהם יעקב ענתבי את הפיוט הזה במלואו בסוף הספר 'באור החיים' לר' חיים כפוסי, והעיד עליו, שאביו "יסדו... בהיותו שד"ר בערי ערב ביסתאן בהיותו בן כ"א שנים".[30]

 

הפיוט שחיבר היש"ר בכתב ידו לצורך שליחותו, על ר' שמעון בר יוחאי/ איור מס' 3

  

לראש השיר הוא מקדים את השורות הבאות:

שיר שבח שחברתי לכבוד התנא האלהי הרשב"י זיע"א ושמי בראש אני יהודה שבתי רפאל ענתבי חזק שליחא דרחמנא

כתב יד

והרי כמה מבתיו הראשונים:

אשיר ואודה לאל חי – ותיטב לו שבח,                     לכבוד תנא בר יוחאי, איש אלוקים קדוש הוא

איש נאזר בגבורה , ממנו תצא תורה,                     אז ראה ויספרה אספקלרייא מאירה הוא

ניצוץ משה רבינו הוא האיר את עינינו,                      זוהר קודשו ראינו פועלו ה' מענהו

יחד היו שלושתם מספרים בינותם                          ר' יאודה איש תם. ראש המדברים הוא

יחס שרי צבאות. עשו עשוקים נאות             גשרים ומרחצאות לתיקון העולם הוא

השיבו ר' שמעון כל מעשיהם גדעון                         מנחש יצא צפעון. המה ראו תמהו

ורבי יוסי שתק. לא דבר טוב ועתק                          יאודה בן גרים נעתק, שמע המלך שמץ מנה

דינה יצא דמלכותא. ליזיל רבי יוסי לגלותא               ורבי שמעון להרגתא. יאודה עליון תנהו

הוחבא עם בנו במערה. מפני הגזירא                      נשים דעתן קצרה אי ידעי מחווי להו

שנים עשרה שנה. עבד לון נס רחמנא                     ברא ליהו חרוב ומעיינא...."[31]

 

אכן, הפיוט נתקבל בברכה בארצות המערב, ונדפס לימים בספר 'הילולא רבה', שיצא לאור באי ג'רבה שבתוניס (תרפ"ט).

בשובו משליחותו המייגעת לצפת הוא שב אל מצבו הקודם – הוא שב אל חיי דלות, רעייתו נותרה עקרה. הוא המשיך בתלמודו והיה לרב.

המסורה המשפחתית מספרת כי אמונתו החזקה של היש"ר ותנאי חייו הקשים עוררו בו ציפיה משיחית עזה עד שכל ימיו היה ממרר בבכי ובתפילות לביאת המשיח וגאולת ישראל ומכיריו ואנשי צפת כינוהו "המשיח" על שום אדיקותו באמונת הגאולה.[32]

היש"ר נודע כענוותן, סירב שיתארוהו בתארי גדולה וכבוד, וכגומל חסדים.

 

 

ספר הפיוטים שרשם היש"ר

באותן שנים קשות שעברו עליו בצפת, החל היש"ר לקבץ פיוטים ולרשום אותם במחברת קטנה, שאת דפיה תפר במו ידיו. מאוצר ספריו וכתבי היד שלו, אשר ניצלו משני הזמן, נשאר מעט מאוד. אחד הפריטים ששרד מספרייתו הוא כתב היד הנדיר של הפיוטים שרשם היש"ר. דומה שבמהלך חייו עלה בידיו לתעד במחברת זו מאות פיוטים ששמע. המחברת, שגודלה קטן מלכתחילה, נכנסה כנראה לכיס מעילו והיתה זמינה תמיד – בשעות מועד וחג, בעתות תפילות מיוחדות ובאירועי שמחה .

 

מחברתו של היש"ר (ברשות המחבר א.ח.)/ איור מס' 4

 

ייתכן שהיש"ר אסף ותיעד במחברתו פיוטים גם מהארצות שאליהן יצא למסעות שליחותו. הוא ביקר בקהילות אגן הים התיכון, וסביר שהושפע גם מפיוטים אשר שמע. ארבעה מתוך הפיוטים המופיעים במחברתו הם חיבורים מקוריים שלו. הם נבדלים משאר הפיוטים שבמחברת בנושאם את אקרוסטיכון שמו. אף קודמות להן 2-3 שורות, בהן מפרט היש"ר את האירוע החגיגי ואת שם בעל השמחה שלמענו חיבר את הפיוט. אחד מהם הוא הפיוט שרשם בדרכו למסע שליחותו (ראו איור 3). בשורותיהם של ארבעת הפיוטים שחיבר ניכרת טביעת נשמתו ומשהו מתולדותיו של הכותב. כך למשל משורות פיוט שחיבר עבור חתונתו של בן הגבאי שבראשו נכתב "שיר שחברתי לכבוד החתן בן הגבאי רשב"י [-גבאי ישיבת קבר הרשב"י]  ישי אהרן משה הי"ו" (נספח א'), עולה קרבתו של היש"ר לישיבת מירון, שבה התחנך ולמד, הנזכרת במילות הפיוט "יגל עליו שוכן מירון". אף כמיהתו של היש"ר לבוא הגאולה מודגשת באותו פיוט "יושב שמים ענני, פנה אלי וחונני, כי יחיד ועני אני כל היום אליך אקרא..." שורות אלה מעניקות משנה תוקף למסורת המשפחתית המספרת שהיה מתפלל כל ימיו לבוא המשיח. לפי אחת המסורות, היו מיושבי צפת שכינו את הרב היש"ר 'המשיח' על שום כמיהתו המשיחית וציפייתו התמידית לבוא הגאולה.

 

מכיוון ש-171 הפיוטים השונים שבחוברת נושאים אקרוסטיכון שמות מחברים שונים, סביר שהפיוטים הרשומים כאן הם תיעוד של הפיוטים שהיש"ר שמע בשנות חייו, ושאותם ביקש להנציח. חלקם חוברו באופן פרטי לצורך שמחות משפחתיות, והאירוע ניכר מתוכנים, כגון ברית מילה, בר מצווה או חתונה. המחברים ברובם אלמונים, אולם ישנם מוכרים יותר כר' דוד חסין, שהפיוט המפורסם שכתב על טבריה מופיע גם הוא (נספח ו') . נמצא שם גם הפיוט המפורסם שחיבר דודו של היש"ר, ר' אברהם ענתבי, - "אם חכם לבך בני , ישמח לבי אז גם אני". את אוצר הפיוטים הזה הוא כינה 'ספר פזמונים'. מעבר לתוכן עניינים מסודר בכתב יד קפדני, והקדמה מליצית בת שורות ספורות לפני כל פרק, לא רשם היש"ר דבר באשר לנסיבות ולמועד שבהן רשם את הפיוטים. מהשינוי בכתב היד לאורך המחברת עולה שהשירים תועדו במגוון זמנים. נראה שבכל עת שהזדמן לו לשמוע פיוט חדש - רשמו.

פרקי המחברת מסודרים לפי המקאם המתאים לפיוט.  כגון 'ראשת', 'סאסגר', 'איארק', 'כייאת' ועוד. שפת רובם עברית, מיעוטם – לשונם ארמית, ויש בודדים בערבית מדוברת.

כתב היד כתוב בכתב יהודי קוראסיבי (רהוט), הקרוי "חצי קולמוס" (או "נוצ-אלם" בשפה הערבית). הוא עבר מיד ליד, עד שזכיתי אני הצעיר לקבלו לידי. הוא כתוב על דפי נייר שגודלם 10.8 X 15.5 ס"מ, אשר נאגדו ונתפרו על ידי היש"ר עצמו לחוברת. מספר הדפים 55 .הכריכה הוכנה מהדבקה של מספר דפים לצבר מעט יותר עבה ששימש ככריכה. נהוג היה בעדות ספרד לגנוז בכריכות של ספרי קודש חלקים של ספרי קודש עתיקים יותר שנתבלו.

 

               מחברתו של היש"ר [ברשות המחבר א.ח.]

 

מסע שליחותו השני של היש"ר , שנת 1866

בשנות השישים של המאה ה-19, כאשר היה היש"ר כבן 57 שנים, דובר בכוללות צפת על הצורך לשלוח שליח נוסף. אותן שנים היו שחונות, והיה רעב כבד בגליל. מצוקת המחיה בקרב יהודי צפת היא שדחפה את ראשי הקהל לחפש שד"ר שיתאים לדרישות השליחות, לתלאותיה ולסכנות הרבות הטמונות בה. דעתם של ראשי הקהילה נחה מהיש"ר, אף שגילו כבר לא היה צעיר לפי המקובל באותם ימים, והוא היה מועמד לצאת לשליחות גם בפעם זו. המסורה המשפחתית מתארת כי ראש הקהילה הספרדית, חכם העיר, ביקש לברכו ולעודדו לצאת לשליחות. הוא חזה לו שליחות מוצלחת וברכה בחייו האישיים:

אל ידאב לבך שילדיה של אשתך זו כולם מתים. אתה עוד תחזור ארצה עם אשה אחרת והיא תביא לך הרבה ילדים וכולם יהיו יראי שמים. 

לפי אותה מסורת החכם גם חזה, כי כשישוב משליחותו זו יהיה אדם עשיר.[33] בחודש סיון שנת תרכ"ו (1866) יצאו היש"ר ואשתו גראציה בשליחות שניה מטעם הכולל. בכתב המינוי לשליחותו מציינים ראשי הכוללות את הרעב "אשר לא היה כמוהו לעולמים".[34]

 

אגרת שליחותו של הרב יהודה שבתאי רפאל ענתבי

על ידי כוללות הספרדים של צפת – 1866/ איור מס' 5

נוסחו:

המרומם אור יומם רצ"ו כמוהר"ר נר"ו יהיה ...מראש שמים שבחי שלמים לפני מי שגדול בישראל שמו ...עבר על נפשנו חרפ[ת רעב א.ח.] אשר לא היה כמוהו לעולמים...כמוהר"ר יאודה שבתאי רפאל ענתבי הי"ו ניו ונכד להרב הגדול אוהל יצחק ...יושב אוהלים זלה"ה הוא ההולך קדמת אשור ...ואולם עיקר סמיכין דרבנן על ...שיעמוד לימין השד"ר יש"ר ענתבי הי"ו...עיה"ק צפת ת"ו כ'ח סיון שנת...

 

ראשית נסע לארצות צפון אפריקה, לכורדיסטאן, חזר למצרים, ומשם המשיך את מסע שליחותו עד הודו הרחוקה. שליחות זו ארכה שנים ספורות. המסורה המשפחתית מספרת שבתחנת ביניים במצרים, בדרכו להודו, התארח אצל הרב כאסקי ולן בביתו.

 

שם ראה את בתו הקטנה והיפה: קאדון שמה, אשר היתה בעלת קול ערב. היא רקדה ושרה לכבודם של האורחים. גראציה אשתו קנאה בנערה זו ואסרה עליו לדבר עמה...[35]

 

ייתכן שדאג להעביר את כספי החלוקה לקהילה שבצפת טרם יציאתו להודו. על דרכו הארוכה להודו לא ידוע הרבה. ידוע שהגיע לעיר בומבי, ואף נשתכן בה לשנים ספורות. כאשר הגיע לעיר, נתקבל בכבוד רב על ידי משלחת נכבדי קהילת בומבי, ובראשה העשיר שבנכבדי הקהילה, דוד ממשפחת ששון. סיפורי משפחה מסורתיים אחדים עוטרים בכבוד ובנפלאות את שהייתו בבומבי שבהודו. בחלקם מתואר פרסומו הרחב על ידי מארחי היש"ר. באחד מסיפורי המשפחה מתואר יומו הראשון של השד"ר, בהגיעו לבית מארחו גביר הקהילה למשפחת ששון:

הוא [דוד ששון] הזמינו להיות סמוך על שולחנו כל זמן שהותו בעיר, כמאמר חז"ל: הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה – כאילו נהנה מזיו השכינה. בבוא היש"ר ז"ל לבית מארחו היתה שעת צהריים בני הבית ואורחים קרואים המתינו בקוצר רוח לבואו. כאשר הסבו לארוחה הוגש בשר לשולחן. נתן היש"ר עיניו בו וקרא במפתיע לתדהמת המסובים: "למען השם – הסירו פיגול זה מעל פני ! בשר זה נבלה וטרפה הוא אל תיטמאו באלה!" דבריו היכו בתדהמה את בעל הבית רעייתו ואורחיו. רגעים מספר נדמו והדיבר ניטל מפיהם וכאשר התאוששו קמעא, פתח בעל הבית את פיו ואמר: "רבנו, כלום חשודים אנו בעיניך כאוכלי נבלות וטרפות?" "לא", ענה היש"ר, "חלילה מזאת, יודע אני בכם כי אנשים כשרים אתם, ואולי מן השמים נשלחתי כדי להציל אתכם מעוון. עתה שאלו וחקרו היטב כיצד הגיע בשר פיגולים זה לביתכם..." הדממה שנפלה בעקבות דברי היש"ר הופרה בשאלת בעל הבית לרעייתו "מי קונה בשר לבית?" השיבה האישה "פלונית–אלמונית, אשה נאמנה ומסורה הממונה על צרכי הבית". ואשר לבשר הוסיפה רעייתו ואמרה, כי היא עצמה הדריכה אותה לראשונה אל הקצב, ממנו עליה לקנות והזהירה אותה פן תסטה ממקום זה. "הזעיקי אותה לכאן" אמר אדון ששון. הגיעה אותה האשה, ולמשמע שאלתו "האם את קנית את הבשר?" השיבה "כן, אדוני". – "ממי?" היא גמגמה, וכשדחק בה בעל הבית וחזר על השאלה בקול רם, פרצה האשה בבכי, שמתוכו נשמע סיפור מקוטע: "הלכתי כדרכי לקנות בשר מן המקום אשר אני רגילה בו ומצאתיו נעול, ובמקום לחזור על עקבי ולומר לגבירתי, השיאני ייצרי ושיניתי ממנהגי , קניתי מן הקצב שמולו..."

כשוך הסערה שקמה בשל מעשה מביש זה, ולאחר שכל הכלים אשר על השולחן הורדו ממנו במהירות, נגשו המארחים ואורחיהם אל היש"ר ואמרו לו: "רבנו, נביא אתה בתוכנו". "לא בני" ענה היש"ר בצניעותו "לא נביא ולא בן נביא אנוכי, דעו לכם, חכמינו אמרו: הבא ליטהר – מסייעין בידו... כאשר הוגש הבשר לשולחן עלה ריחו באפי כריח נבלה חד וחריף ונודה להשם  יתברך – שהציל את כולנו מעוון".[36]

 

בית הכנסת "אוהל דוד" שבנה הגביר דוד ששון ברחוב

ברח' מולדינה בבומבי שבהודו בשנת 1867/ איור מס' 6

ייתכן שהיש"ר עצמו אשר היה שם באותם שנים ,היה נוהג להתפלל בו....

 

בזכות הרושם שעשה היש"ר על מארחיו השיג שלושה הישגים מרשימים:

הראשון – החלטת ראשי הציבור והקהל למנוע מהיש"ר להידפק על פתחי נדיבים כמקובל כדי לקבל תרומתם. הם טענו שכיוון שמלאכה זו אינה לפי כבודו, עליה להיעשות על ידי אחרים, וכך אכן עשו.

ההישג השני – הודו היתה באותן שנים מושבה בריטית. בזכות השתדלותו של מארחו דוד ששון, אשר היה מקורב לבכירי הממשל הבריטי, הוענקה אזרחות בריטית ליש"ר, ולימים הפכו לנתין בריטי.

ההישג השלישי – כדי לדאוג להמשך תנאי מחייתו, גם כאשר ישוב ארצה, הציע מארחו, הגביר ששון, לספק לו באופן בלעדי את צבע ה'נילה' (צבע תכול ששימש למטרות שונות), כדי שימכור אותו ברווח נאה למחייתו. עוד מספרת המסורה כי בזמן שהייתו של היש"ר בבומבי הלך רבה הראשי של העיר לעולמו. הקהילה שנותרה בלא מנהיג רוחני הפצירה ביש"ר וביקשה ממנו שיכהן כרבה הראשי, הוא נעתר להם וישב שם מספר שנים.[37]

 

פיוט שהביא עמו היש"ר מבומבי

אחד הפיוטים המופיע בכתב היד של היש"ר הוא "יום השבת אין כמוהו", שהיו נוהגים לזמרו סביב שולחנות שבת. פיוט זה מוכר ונפוץ בקרב קהילת יוצאי הודו – בומבי. מכיוון שלפי המסורה בשליחותו זו של היש"ר לבומבי שהה עם בני הקהילה מספר שנים ושימש רב הקהילה, סביר להניח ששם למד את הפיוט הזה, ותיעד אותו במחברתו. יתכן שגם מקורם של פיוטים נוספים הידועים פחות מקהילת יהודי בומבי. מעניין שממעט הפיוטים אשר עברו מדור לדור במשפחה, נשתמר גם הפיוט הזה מדור לדור וזקני המשפחה נוהגים לשיר אותו בלילות שבת

 

הפיוט "יום השבת אין כמוהו" בכתב ידו של היש"ר

מתוך "ספר הפזמונים" שלו/ איור מס' 7

פיוט נוסף שנשתמר ועבר מדור לדור בקרב צאצאיו הוא "יחיד רם בשלום, פדה נפשי ממכמור להשמיע בקול תודה ושיר חדש ומזמור". נוהגים לשיר אותו סביב שולחן השבת בלילות שבת. אף על פי שדודי מייחסים אותו לסבם, ר' ישראל שמואל ענתבי, בנו של הרב היש"ר, הריני סבור שר' ישראל הוא רק זה שהמשיך את מסורת קיום הפיוט הזה, שתועד כבר במחברתו של אביו. (ראו נספח ג') .

 

ממשיכה המסורה המשפחתית ומספרת:

כאשר מלאו ימי שליחותו בהודו שם פעמיו אל ארץ ישראל אך בשובו ממסעו היו הדרכים מייגעות ופתלתלות ורעייתו גראציה (לבית מזרחי) אשר לא הספיקה להביא לו ילדים, נפטרה בתלאות המסע.[38]

בדרכו ארצה חזר דרך מצרים, בה חנה עד שהתאושש מאבלו. על תקופה זו מספרת המסורת המשפחתית כי היה חבר בית הדין הרבני במצרים, כיהן כשני בבית הדין וגם עסק במסחר למחייתו. ואף היתה לו שם חנות שבה מכר "כחול" לכביסה. הוא התגורר בבית הרב כאסקי אשר אירחו בראשונה, שם למד להכיר את קאדון בת הרב ולבסוף נשאה לו לאשה. לפי המסורה המשפחתית מלאו לה 14 שנה בלבד בנישואיה עם היש"ר.[39]

לא ברור מהמסורות הללו אם היש"ר שב עשיר כבר מבומבי או שצבר את הונו במצרים, אך עדות על מצבו הכלכלי הטוב בעת הזו מספק הסיפור הבא:

יום אחד החליטו יורשיו של הרב משה יוסף (מרקאדו) אלגאזי שהיה איש חינוך וספר שחי במצרים, למכור את כל אוצרות אוספי ספרייתו על כתבי היד העתיקים שבה . היש"ר רכש את כל הספריה כולה.[40]

לא ברור כמה שנים ישב היש"ר במצרים אך לימים עלו הוא אשתו וילדיו הצעירים חזרה לצפת ובידיה רכוש רב.

על  שליחותו השניה של היש"ר מעיד בנו, ר' אברהם יעקב ענתבי, בהקדמה לספר 'באור החיים':

רבי אבא ...שהיה שד"ר כולללות עיה"ק צפת"ו לכל ערי ערביסטתאן וערי הינדייא ונתמנה שם לרב ראשי ומו"צ גם מטעם...מלכות האנגלי יר"ה, ובחזרתו לעיה"ק צפת"ו בא מצרימה ונתאכסן בבית הרב כמהר"א ישראל ...ובאותו זמן יורשי הרב כמהר"ם [כבוד מורנו הרב משה] אלגאזי מכרו מדרשו ל הרב הנזכר כל ספריו ועט"ר [ועטרת ראשי] רבי אבא קנה כל הישיבה והספרים...[41]

תלאות המסע חזרה לצפת לא היו קלים עליו בגילו. מספרת המסורה:

הטלטולים ותלאות הדרך שוב הכריעו את בריאותו והוא נפל למשכב עם הגיעו לצפת. אחד מרמי המעלה, מבני אומות העולם אך לא מחסידיו, דבש וחלב תחת לשונו ולבו מלא ערמה בא לבקר אותו ומשיצא מעל פניו הרים היש"ר עיניו ואמר: "ריבונו של עולם! כתוב ונתתי אדום תחתיך, ורבותינו אמרו: אל תקרא אדום אלא אדם. אם נגזרה עלי הגזירה יהא זה כפרתי... ונאמר שלמחרת היום חש אותו אדם ברע ומת מיתה חטופה ואילו היש"ר חלצתהו חמה וקם על רגליו בריא ושלם.[42]

 

אחרית ימיו

היש"ר חי את שארית חייו בצפת. בממונו בנה בית כנסת קטן ברחוב שבו התגורר אשר היה ידוע בפי תושבי צפת "כניס ענתבי" (בית הכנסת של ענתבי). מבנה קטן זה עומד על תלו עד היום ברחוב הנמוך ביותר בצפת העתיקה, והוא נקרא כיום 'שערי רחמים'. עוד מסופר על עושרו של היש"ר כי

כשנולדו בניו נפל עליו פחד עין הרע, מחשש לילדיו וכיוון שהיו לו האמצעים הדרושים לכך קנה את כל הבתים שבסביבת ביתו.[43]

מן הסתם המשיך ותיעד פיוטים נוספים שעלו ובאו לידיו במחברתו. המסורה מלאה סיפורי נפלאות אודות חייו ואודות נסיבות פטירתו וקבורתו שחלה בערב יום כיפור בשנת תרמ"ט, אך תקצר היריעה מלספרם.

 

זהו סיפורו של סב סבי, ודרכו  כדרך כל אדם - אף שהיה רב גדול בתורה ועשיר גדול ובעל נכסים,

היום מעטים מצאצאיו זוכרים תולדותיו, ומעטים עוד יותר השומרים זכרו בקרב זקני צפת. אפילו את שמו של בית הכנסת שבנה שינו. אבל עדיין אחדים מצאצאי צאצאיו מזמרים סביב שולחן המפחה בלילות השבת את הפיוט "יום השבת אין כמוהו", ויש הזוכרים גם את הפיוט "יחיד רם בשלום, פדה נפשי ממכמור".

 

· תודות לכל בני משפחת ענתבי, הנזכרים בהערות השוליים, המחזיקים בחומרים שרשמו

זקני המשפחה שנפטרו לבית עולמם. תודות לזקני המשפחה שרשמו ותיעדו, ש"אלמלא עמדתי על כתפי ענקים לא הייתי מרחיק ראות", לרעייתי חגית תמ"א על תמיכתה והבנתה, תודות לסבי יעקב מרדכי ענתבי ז"ל, שנתן לי את החומר הראשוני וזרע בי את נבט המודעות המשפחתית,

ותודות להורי יייבדלו לחיים ארוכים ברוריה לבית ענתבי ודב חפר על תמיכתם והבנתם לאורך השנים.

 

 

נספח: מספר פיוטים ממחברתו של היש"ר:

א. הפיוט "אני אודה לאלהים" עבור חתונתו של בן הגבאי של ישיבת רשב"י ישי אהרן משה הי"ו

מחברו היש"ר ענתבי. אקרוסטיכון: אני יאודה שבתי רפאל ענתבי חזק.

 

 

בפתח הפיוט נכתב: שיר שחיברתי לכבוד החתן בן הגבאי רשב"י ישי אהרון משה הי"ו.

שורותיו הראשונות של הפיוט:

אני אודה לאלהים חי / אשר באתי כה לחי / בתוך רעי וגם אחי / גדול שימושה של תורה.

יושב שמים ענני / פנה אלי וחונני / כי יחיד ועני אני / כל היום אליך אקרא.

אברך את שמך אלי / כי אתה צורי וגואלי / שמור חתן אהוב הוא לי / כי בשירות נמצא עזרה.

והאל שוכן בציון / הוא יתגדל עליון / ישמח חתן תוך אפיריון / עם כלה זכה וברה.

דובר שלום הוא אהרן / בשמחת בניו רון ירון / יגן עליו שוכן מירון / כי לקודש נמצא עזרה.

הוה עד זקנה ושיבה, .....             

חזק חתן וכלתו / הוא כשמש בגבורתו / מושל עולם בעזרתו / יהיה לו מחסה וסתרה.

 

ב. הפיוט "יום השבת אין כמוהו"

 

 

שורותיו הראשונות של הפיוט:

"יום השבת אין כמוהו / ברכו אלוהים ויקדשהו

מיום ראשון עד יום שישי / לקראת שבת נכספה נפשי / כי בשבת אצא חופשי  

וכי יום מנוחה אקראהו"

את יתר  מילות הפיוט עם מסורת הלחן המיוחד לו המושר בפי יהודי בומבי ניתן לשמוע באתר.

 

ג. הפיוט "יחיד רם בשלום, פדה נפשי ממכמור"

 

 

שורותיו הראשונות של הפיוט:

"יחיד רם בשלום / פדה נפשי ממכמור / להשמיע בקול תודה ושיר חדש ומזמור

מלך רם ביופיו / חיכו ממתקים פריו / רופא חולה מחוליו

הוא בורא הוא בורא / מאורי מאורי / הוא יורה הוא יורה

גשם ומלקוש יורה / אל דודי צרור המור

 

ד. הפיוט "אני אשיר" שנכתב לכניסתו של בנו של הגביר אליעזר ברוך סומך לברית

מחברו היש"ר ענתבי. אקרוסטיכון: אני יאודה שבתי רפאל ענתבי חזק

 

 

בפתח הפיוט נכתב: "שיר שחיברתי לכבוד ידי"ן [ידיד נפשי] אבי הבן הגביר אליעזר ברוך סומך ושמי בתחילה בראש הבתים : אני יאודה שבתי רפאל ענתבי חזק לחן אה יא בונא".

שורותיו הראשונות של הפיוט:

"אני אשיר לצור קודשי / כבודי ומרים ראשי / כי שימח לבי ונפשי

במצוות מילה ושבת / דרכיה דרכי חיבת / וירא אליו באבת (?)

יאודה יגש לתפילה / לפני אל נורא עלילה / יחי ברוך לעד סלה

וארכה כוחי ___ יהיבת / דרכיה דרכי חיבת / וירא אליו...

שבת היא מצוה גדולה / ככל התורה שקולא / עילא מכל מצוות מילה

שהיא דוחה את השבת / דרכיה דרכי חיבת / וירא אליו...

יאריך ימים שנות חיים / ככל הכתוב לחיים / יחי יצחק ימצא חיים

ברב שמחה וברב חיבת / דרכיה דרכי חיבת / וירא אליו..."

 

ה. הפיוט "אשיר לצורי משגבי" לכבוד יחזקאל הנביא

מחברו היש"ר ענתבי. אקרוסטיכון: אני יאודה שבתאי רפאל ענתבי חזק.

 

 

בפתח הפיוט נכתב: "שיר שחיברתי לכבוד אדונינו יחזקאל הנביא זיע"א

ושמי בר"ת יש"ר ענתבי חזק , חברתיו תוך סוו..(?)"

שורותיו הראשונות של הפיוט:

אשיר לצורי משגבי / במקום הכהן ונביא / ולכבוד חמדת לבבי / אדונינו הוא ונביא

נראה אליו בנהר כבר / כמראה דמות הזהר / וכעצם שמים טוהר / הנה דודי דומה לצבי ,

ולכבוד וכו'

יום דיבר ה' אליו / כי בית ישראל מעליו / ישוב לאל יסלח מעשיו / ויכפר פשעיו וחובו,

ולכבוד וכו'

יחיה חייו השב לאל / ומבמות נראה אל / כי רחום קדוש ישראל  / יתגבר כמו צבי,

ולכבוד וכו'"

 

ו. הפיוט "אוחיל יום יום אשתאה" על העיר טבריה

 

 

בפתח הפיוט נכתב: סי' (סימנו) אני דוד בר אהרן בר חסין חזק

שורותיו הראשונות של הפיוט:

"אוחיל יום יום אשתאה / עיני תמיד צופייה,

אעברה נא ואראה / אדמת קודש טבריה / אדמת קודש טבריה

נעימה ישיבתה

 

 

דר' אליעוז חפר     M.P.H  B.Sc. M.D.

מומחה לבריאות הציבור ורפואת הקהילה.

רופא אחראי לשכה. לשכת הבריאות המחוזית חיפה, משרד הבריאות.

מרצה בכיר (מומחה) –החוג למנהל מערכות בריאות,  מכללת עמק יזרעאל


[1] עדות לתהליך זה מצאתי ב"ספר המילות", שערכו שני מוהלים, אב ובנו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בחלב. ראו דיין ישעיה, דיין יצחק, ספר המילות, בכתב יד , 1865-1842, ברשות הרב יצחק טוויל, ראש ישיבה בדרום תל אביב.

 [2] ש' ויס, "רבי אברהם ענתבי מגדולי רבני אר"ץ", תשמ"ב , המודיע עמ' ד'.

[3]  גיורא פוזילוב, גדולי רבני סוריה והלבנון, הוצאת משרד החינוך התרבות והספורט, מנהל החינוך הדתי, ירושלים התשנ"ה, עמ' 112-127.

[4]הראל ירון, ספרי אר"ץ- הספרות התורנית של חכמי ארם צובה, תשנ"ז , מכון בן צבי – מרכז מורשת אר"ץ, ירושלים.

[5] כך כתב בהקדמתו לספרו מר ואהלות, ראו את המבוא על הרב אברהם ענתבי זצ"ל, שכתב עזרא בצרי בתוך:

אברהם ענתבי, אוהל ישרים, מכון הכתב, ירושלים תשמ"א (1981), עמ' א–ט"ז.

[6] סופר על ידי הרב אברהם הררי רפול מזקני חכמי ארם צובה ראו שרגא ויס, "רבי אברהם ענתבי מגדולי רבני אר"ץ", המודיע, עמ' ד', תשמ"ב.

[7] מפי זקן רבני אר"ץ הרב אברהם הררי רפול, ששמע מפי הגאון ר' יוסף ידיד הלוי זצ"ל, ששמע את הסיפור מאותו איש בהיותו בצפת.ראו שרגא ויס, שם.סיפורי נפלאות נוספים מופיעים בהקדמה של הרב ע' בצרי לספריו, שיצאו בהוצאת מכון הכתב, ראו הערה 5 לעיל, וכן בספרו של גיורא פוזילוב.ראו הערה 3 לעיל.

[8] 'סוגרים מעגל', חלק ב', רצועה 4.

[9] אברהם ענתבי, "שער השיר", אוהל ישרים, מכון הכתב ירושלים, תשמ"א (1981), עמ' 151.

[10] שם, עמ' 152

[11] שם, עמ' 151.

[12] שם, עמ' 152.

[13] שם, עמ' קלב.

[14] שם, עמ' 151.

[15] שם, עמ' 152.

[16] חלק מספר הזוהר.

[17] אחת הדמויות המרכזיות בזוהר.

[18] כך נרשם בכתובים ישנים, לפי שרגא ויס, "רבי אברהם ענתבי מגדולי רבני אר"ץ", ראו הערה 2 לעיל.

[19] יצחק ענתבי, "בית אב", בתוך: אברהם ענתבי, פני הבית, ליוורנו תר"ט (1849).

[20] יצחק ענתבי, "אהל יצחק", בתוך: אברהם ענתבי, יושב אוהלים, ליוורנו תקפ"ה (1825).

[21] לפי אפרים בן הרב אברהם יעקב ענתבי (נכדו של היש"ר), זכרונות ואוטוביוגרפיה (כ"י, 14.6.1992); תולדות המשפחה (מכונת כתיבה, 7 עמ' ללא תאריך); אילן יוחסין (מכונת כתיבה, 7 עמ' ללא תאריך); מכתבו לשלומי ענתבי, פברואר 1988.ברשות בניו מר אברהם ענתבי מחיפה, ומר אלי ענתבי מתל אביב.

[22]שמעיה בן הרב אליהו רחמים ענתבי (נכדו של היש"ר), פרקים לתולדות משפחת ענתבי ואוטוביוגרפיה (כ"י, 46 עמ', שנות השמונים) ,עותק כ"י מצוי בידיו של אחיינו שלומי ענתבי מקיבוץ אילת השחר ברשות בנו ובתו של המחבר, פרופ' אליהו ענתבי ועו"ד חמדה שפיר.

[23]יעקב מרדכי בן הרב ישראל שמואל ענתבי (נכדו של היש"ר, סבי ז"ל), מכתביו לבן דודו שמעיה ענתבי, אוגוסט 1973ברשות בתו של שמעיה ענתבי, עו"ד חמדה שפיר.

[24] יוסף מייזל, "רשימת יהודי צפת וסביבותיה משנת תקצ"ט", ספונות, ספר צפת א', (עורכים: יצחק בן צבי ומאיר בניהו), מכון בן צבי ירושלים תשכ"ב-תשכ"ד (1964), עמ' תנח–תסה.

[25] ראו במקורות הנזכרים בהערה 21 לעיל.

[26] בן צבי יצחק, "מאורעות צפת" (אגרת עשרים ואגרת עשרים ואחת), ספונות ,ספר צפת ב', (עורכים: בתוך: יצחק בן צבי ומאיר בניהו) מכון בן צבי, ירושלים תשכ"ב-תשכ"ד (1964), עמ' שטו-שטז.

[27] שם.

[28] שם.

[29] אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל: תולדות השליחות מהארץ לגולה, מחורבן בית שני עד המאה התשע עשרה, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ז, עמ' 678.

[30] "אביר יעקב", בתוך: כפוסי חיים, באור החיים, ירושלים 1929, עמ' 80.

[31] שם.

[32] ראו שמעיה ענתבי לפי ההפניה שבהערה 22 לעיל.

[33] לפי המקורות הנזכרים בהערות 21; 22; 23 לעיל.

[34] כתב יד, מחלקת כתבי היד הספריה הלאומית, ירושלים 40 199 94   69.504.

[35] לפי המקורות הנזכרים בהערות 21 ו-22 לעיל.

[36] לפי המקורות הנזכרים בהערות 21; 22 ו-23 לעיל.

[37] לפי המקורות הנזכרים בהערות 21; 22 ו-23 לעיל.

[38] לפי המקורות הנזכרים בהערות 21 ו-22 לעיל.

[39] לפי המקורות הנזכרים בהערות 21; 22 ו-23 לעיל.

[40] לפי המקורות הנזכרים בהערה 21 לעיל.

[41] אברהם ענתבי, "הקדמת הרב המו"ל נר"ו" לספרו של חיים כפוסי, באור החיים, ירושלים 192, עמ' 4.

[42] ראו המקורות שבהערה 22 לעיל.

[43] ראו המקורות שבהערות 21 ו-22.



דף ראשי | מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות
פיוט השבוע | 12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר
מוסדות וקישורים לוח מודעות ואירועים | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)


רננות קהילות שרות הפונותיקה הלאומית בית אבי חי המרכז לחקר המוסיקה היהודית בית התפוצות

סמל אקום