מכניסי רחמים - מדרש פיוט אישי

עדי לוי

עדי לוי כותבת על המתווכים בין תפילת האדם לבין האל אל מול הדיבור האישי ותפילת הלב של המתפלל.

 

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

 

מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים

משמיעי תפלה השמיעו תפלתנו לפני שומע תפלה

משמיעי צעקה השמיעו צעקתנו לפני שומע צעקה

מכניסי דמעה הכניסו דמעותינו לפני מלך מתרצה בדמעות

השתדלו והרבו תחינה ובקשה לפני מלך רם ונש.

הזכירו לפניו השמיעו לפניו תורה ומעשים טובים של שוכני עפר

יזכור אהבתם ויחיה אותנו בטרם שלא תאבד שארית יעקב

כי צאנו של רועה נאמן היה לחרפה. ישראל גוי אחד למשל ולשנינה

מהר עננו ופדנו מגזרות קשות והושע ברחמיך הרבים משיח צדקך ועמך

 

כל שנה לקראת ראש השנה מתנגנות בי המילים  "מכניסי רחמים הכניסו רחמינו..". תמיד הן מלוות באותה תנועה בנפש – תנועה של תחנונים. 

בדמיוני אני רואה חיילות וגייסות של "מכניסים", כמו מלאכים שכל חייהם יועדו רק לתפקיד זה והם עומדים בשער ומכניסים את רחמינו לפני בעל הרחמים. חלקם חורצי גורלות, המשאירים בחוץ תפילות שאינן ראויות. חלקם מליצי יושר ודוברי רחמים המדובבים ומשככים את הכעס הגדול של יום הדין.

מתוך 'צאנה וראנה', גרמניה, 1789, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

בעיני זוהי תסמונת הבהלה חסרת האונים והחשש התהומי שמא איני ראויה לעמוד לפני ולפנים. הפחד מפני הכנות הפשוטה של האמירה שאי אפשר לסרב לה, גורמת לחיפוש ארוך ומייגע  אחר מתווכים שיעלו ויביאו ויגיעו וייראו... כדי שייראה ויירצה וישמע וייפקד...

שנים רבות חיפשתי מתווך, יועץ... אדם גדול שיראה אותי באמת וידע לומר מהי המחלה ומהו התיקון ואיפה הטעות, מי אני ולמה אני כאן ומהי הדרך שלי להשיג את הדברים... שנים לקח לי להבין שאין כזה ולא אמור להיות, כי הדרך היא כל כך אישית וכל כך מתהווה בכל רגע, שאין אף מתווך שיוכל לראות תמונה שלמה.

הקריאה הנואשת אל שומרי הפתחים במקום אל המלך בעצמו חסרה אולי את האומץ להישיר מבט וחסרה את הידיעה הבוטחת, שאף אם מילותיי שלי אינן כל כך גדולות ונשגבות, הן עדיין הדבר הכי רצוי שם למעלה, כי הן ישירות והן שלי.

מתוך 'תפילת ישראל', גרמניה, 1880

באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

הדיבור האישי והכן של האדם הוא בריאה חדשה, ראשונית ובלתי אמצעית, אשר כמוהו טרם נשמע בעולם וליצירה האוטנטית הזו אין תחליף, אף לא בדמות מלאך.

לקח לי זמן להבין שכל הכלים לפתיחת השערים כבר שזורים בי בחותם של להט החרב המתהפכת -

כי מכניסי רחמים הם לב רחום ואוהב ופנים שיידעו להאיר את האהבה הזו פנימה,

מכניסי תפילה הם לב משתוקק ופה שידע למלל את הרחשים הגועשים פנימה,

מכניסי צעקה הם לב זועק וגרון שיהווה לו שופר להדהד אותו בקול גדול פנימה

ומכניסי דמעה הם לב שבור ועין שתדע לבכות את הכאב פנימה.

כי שערי דמעה לא ננעלו, הם פתוחים ופעורים ומחכים

ולא צריך שום מפתח וגם לא 'מכניסים'

רק כנות אמיתית של בכי שלא תהיה לו ברירה אלא להיכנס לפני ולפנים...

 

מתוך מחזור, גרמניה, 1744, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

עדי לוי היא סטודנטית לרפואה, עוסקת במחול ובכתיבה



דף ראשי | מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות
פיוט השבוע | 12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר
מוסדות וקישורים לוח מודעות ואירועים | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)


רננות קהילות שרות הפונותיקה הלאומית בית אבי חי המרכז לחקר המוסיקה היהודית בית התפוצות

סמל אקום