גירסת הדפסה

מסורת השירה והפיוט של יהודי בבל

חנה פתיה

במאמר זה נסקור את היצירה הפיוטית של יהדות בבל, שרציפות קיומה בבבל נמשכה מחורבן בית ראשון ועד לימינו אנו ושיצירתה הרוחנית עיצבה לדורות את פני האומה היהודית - מהתלמוד הבבלי וספרות הגאונים, שבתקופתם נתרחשה ראשית יציאתו של הפיוט מתחום הקודש, שירת התפילה, אל עבר שירת היחיד ועולמו הפנימי, ועד לפיוט של המאות האחרונות - מן המאה ה-18 ואילך שאז מתחילה תקופת פריחה ושגשוג בחיי הרוח וביצירה הספרותית בבבל, עד לעלייתה של גלות מפוארת זו ארצה עם קום המדינה.

תוכן

רקע היסטורי

החורבן והגלות

תחילתו של הפיוט בבבל - החזנות ושירת המקהלה

משירת התפילה אל שירת היחיד

רס"ג - הפיוט והמוזיקה

סוף תקופת הגאונים

המוזיקה והזמרה בתפילה - בין המאה ה-10 למאה ה-12

תקופת השקיעה - המאה ה-12 ואילך

ר' ישראל נג'ארה והשירה הבבלית

פריחה ושגשוג - המאה ה-18 ואילך

המסורת המוסיקלית

שירת הזייארה - שירי העליה לרגל

התגבשותו של סדר ה"שבחות" והשירים 

התפתחותה של השירה והתפילה באשמורת הבקר - בין גלות לגאולה

בבליוגרפיה

 

רקע היסטורי

רציפות קיומה של הקהילה היהודית בבבל, שיצירתה הרוחנית עיצבה לדורות את פני האומה היהודית, נמשכה מחורבן בית ראשון (586 לפסה"נ) ועד קרוב לימינו אנו - שנות החמשים של המאה העשרים - שאז קמו יהודי בבל ועלו כאיש אחד ארצה.

קהילה זו שימשה כמרכז רוחני-דתי של העם יותר מאלף שנה. עם דלדולו של הישוב היהודי בארץ ישראל, בעקבות השתלטותה של הנצרות בקיסרות הרומית, היוו קהילות בבל את הריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם. בישיבות בבל התחילה תקופת פריחה רוחנית, שלא היתה כמותה אף בישיבות א"י. חכמי ישיבות בבל הורישו לדורות הבאים שני גופי מקורות עיקריים. האחד הוא כמובן התלמוד הבבלי ועליו נוספו עוד מאות ואלפי מאמריהם של אמוראי בבל, שהגיעו אלינו באמצעות מרכיביה האחרים של ספרות חז"ל, כמו התלמוד הירושלמי ומדרשי האמוראים. ואילו מן העבר השני ניצבת ספרות הגאונים על ענפיה המגוונים: חיבורים בהלכה, שאלות ותשובות, ויצירות שעניינן כרונוגרפיה ומתודולוגיה תלמודית.

אחרוני הגאונים היו רב שרירא ובנו רב האי גאון. עם מותו של רב האי (1038) הקיץ הקץ על ראשות הגולה בבל ועל תקופת הגאונות. ישיבות סורא ופומבדיתא ננעלו ובמקומן נפתחו ישיבות בגדד רבתי. ראשי ישיבות אלה שמרו על רציפות תקופת הגאונים וחכמי בגדד ראו עצמם כממשיכי דרכם של הגאונים.

מלחמות המוסלמים והנוצרים בספרד ופלישתם של נוסעי הצלב לא"י בסוף המאה ה-11 גרמה לכך שיהודים רבים עזבו את ספרד וא"י, העתיקו את מרכזם הרוחני לבבל והחזירו את התורה לאכסניה שלה. במקום ישיבות סורא ופומבדיתא שבוטלו תפסה מקום בראש ישיבת בגדד, שאליה נהרו תלמידים מכל הסביבה.

לימוד התורה שנחלש בבבל אחרי מות רב האי גאון חזר והתעורר שוב בבגדד לאחר הפסקה של כמאה שנים. ר' בנימין מטודילה מצא בבגדד, בשנת 1170 לערך, 10 ישיבות.

בשנת 1258 נכבשה בגדד על ידי המונגולים. המונגולים הכובשים טרם קיבלו אז את דת האיסלאם. הם לא פגעו לרעה ביהודים ובנוצרים ורדפו את המוסלמים בלבד.

מעטות הידיעות שיש לנו מהמאות ה-14 עד ה-16. בשנים אלו היתה עירק תחת שלטונם של כובשים שונים. במאה ה-16 ביקר בבבל הנוסע התימני, ר' זכריה אלצ'הארי, ב"ספר המוסר" שלו הוא מספר לנו כי הוא מוצא בבגדד קיבוץ גדול של יהודים ולהם בית כנסת גדול אשר בתוכו נשמע "קול המולה ברנת התפלה" ובקרבם היתה התעוררות לעלות לא"י.

בתחילת המאה ה-17 מספר לנו הנוסע הפורטוגזי פדרו תיקסיירא על  250 בתים של יהודים בבגדד. 12 משפחות מתוכם סיפרו לו, כי אבותיהם יושבים כאן מזמן חורבן בית ראשון.

לעומת מיעוט הידיעות שיש לנו על יהודי בבל במאות 14-16, גדלות והולכות הידיעות עליהם החל מהמאה ה-17 ואילך. במחציתה השניה של המאה ה-17 ובמחציתה הראשונה של ה-18 אנו מוצאים בבגדד פריחה ניכרת בחיי הרוח. בתקופה זו אנו מוצאים שם רבנים בעלי שם ומחברי ספרים, פייטנים ומשוררים בעלי שיעור קומה אשר מספר פיוטיהם ופזמוניהם מגיע לעשרות ומזמרים אותם בבבל ובכל ארצות המזרח עד היום הזה.

 

החורבן והגלות

תניא ר"ש בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. גלו למצרים שכינה עמהן שנאמר: "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים" וגו'. גלו לבבל שכינה עמהן שנאמר "למענכם שלחתי בבלה"... בבבל היכא? אמר אביי בבי כנישתא (=בבית כנסת) דהוצל (=שם עיר בבבל) ובבי כנישתא דשף ויתב (=בית כנסת שף ויתיב) בנהרדעא (מגילה כט, ע"א).

גולי בבל, שחזו בחורבן הנורא של בית המקדש, נטלו עמם לגלותם מעפרו ומאבניו של המקדש החרב. אלו שימשו להקמת בית הכנסת העתיק בנהרדעא שנקרא שף ויתיב, כלומר חוזר ונבנה (שף ויתיב=נעקר ונבנה - נעקר מירושלים ונבנה בנהרדעא).

המסורת שעברה מדור לדור בבבל עד ימינו אנו מוסרת כי בית הכנסת "שף ויתיב" הוא בית הכנסת הגדול (צלאת אלכבירי), המצוי עד היום בבגדד. על מצבה המצויה בבית הכנסת חקוק כך:

זאת בית הכנסת הגדולה והישנה ושמעתי ממו"ר ח' ר' עבדאללה סומך, שיש קבלה מזקני הדור, איש מפי איש, שהוא מגלות יכניה וזו היא דשף ויתיב בנהרדעא ועפרה מארץ ישראל, וד' היודע.

משחרב המקדש, פסקה רינה ותפילה, שבתו כלי זמר מנגינתם, בטלו הקרבנות, גלתה שכינה. האומה  האבלה על חורבן בית ד', פנתה אל בית הכנסת. בית הכנסת, המרכז הרוחני של האומה הגולה, היה בו בעת גם תחליף למקדש וגם זכר לו. שירת בית הכנסת, היתה מעין המשך לשירת הלוויים שפסקה עם החורבן. הפיוט, שירת הקודש העברית, עיטר ורומם את התפילה ואת חיי האומה, ושם נמצאה השכינה משחרב הבית.

 

תחילתו של הפיוט בבבל - החזנות ושירת המקהלה

באותם ימים, הפייטן והחזן חד היו. קטעי הפיוט נאמרו על ידי החזן ובדרך כלל אף חוברו על ידו. החזן לא נבחן בקולו הערב דווקא וגם לא הרבה בנגינה ובסלסולים כדי שאלה לא "יעיבו" על התפילה ויקשו על הבנתה ושמיעתה על ידי המתפללים. ציבור המתפללים, שזכרה של שירת הלויים עוד הדהד באזניו, ביקש לו אפיק בו יוכל אף הוא להתרומם עם שירת התפילה. אנחנו יודעים כי ר' עקיבא וחבריו, שחיו במאה הראשונה לסה"נ זכרו את סדר העבודה והשירה במקדש והורו לבני דורם את עיקרי התפילה וצורת הזמרה במקדש. מדבריהם אנו למדים שבמקדש היו נהוגות שלוש צורות שונות לזמרה בציבור וכולן על בסיס רספונזין, כלומר חזן וקהל או חזן ומקהלת משוררים.

עם הזמן הלכו והתפתחו קטעי "העניות" הציבוריות וה"פזמונים". החזן היה משורר את הפיוט והקהל שר ענה כנגדו, לאט לאט הלך והתפתח תפקידה של מקהלה בתפילה. המקהלה הקדומה לא היתה "מקצועית" דווקא, היא היתה מורכבת אפילו מבני משפחתו של החזן, אותם הכשיר לכך. החזן שוב לא נדרש לחבר תפילות מפויטות, אלא לבצע עם המקהלה שלו יצירות פיוטיות, באופן שינעם לקהל המתפללים ויהא ערב לאזניהם. קטעי הפיוט פוזמו או הושרו במנגינות מפותחות פחות או יותר. קהל המתפללים התרגל לנגינות שהתחבבו עליו והפייטנים שחיברו פיוטים חדשים התאימו אותם למנגינות קיימות של פיוטים אחרים. הניגון היה בו משום המשך וביטוי של געגוע אל עבודת הקודש ושירת הלוויים, געגוע שבא לידי ביטוי גם בתוכן הפיוטים עצמם שחלקם עסקו במקדש החרב, אם בקינות, אם בסדר העבודה ופיוטים נוספים שהחיו והנכיחו את המקדש בתודעת היחיד והאומה. כך הפך הפיוט למרכיב מרכזי במפגש עם השכינה הגולה ובגעגוע אל המקדש החרב.

 

משירת התפילה אל שירת היחיד

ראשית יציאתו של הפיוט מתחום הקודש, שירת התפילה, אל עבר שירת היחיד ועולמו הפנימי, נתרחשה בבבל. ניצני חידוש זה נתגלו ביצירתו הפיוטית של רב ניסי אלנהרואני. רב ניסי, שחי ופעל בסוף המאה התשיעית וראשית המאה העשירית לסה"נ, היה כנראה הראשון שכתב שירי הגות ושירי שבח, דבר שהיה בגדר חידוש גמור באותם ימים. רב ניסי זה, המתואר בסדר עולם זוטא כ"מאור עיניים, נודע בנסים", ושהיה עיוור ומופלג בשנים, סירב להצעה לשבת על כס גאונות סורא, באומרו: "ראש ישיבה נקרא נהורא דעלמא (=אורו של עולם), והו[א] חשוכא דעלמא" (סדר עולם זוטא). רב ניסי היה פייטן פורה ויש לנו ממנו בגניזה פיוטים שונים: סליחות, קטעי יוצר, קטעי קדושתא ועוד. אחד הפיוטים הקדומים המצויים בסדרי התפילה של עדות ישראל השונות עד ימינו אנו הוא פיוטו המפורסם הידוע בשם "הוידוי הגדול". וידוי זה, שנאמר בתפילת השחרית של יום הכיפורים, הוא תפילה שכל כולה יוצאת מעמקי לבו של האדם החש באפסותו ובשפלותו והפונה אל אלוקיו ומתוודה על חטאיו:

רבונו של עולם,

קדם כל דברי

אין לי פה להשיב

ולא מצח להרים ראש

כי עוונותי עברו ראשי

כמשא כבד יכבדו ממני

[...] מתודה אני לפניך [...]

בכפיפת ראש

בכפיפת קומה [...]

באימה

במורא

ביראה

ברעדה

בפחד

בחלחלה [...]

מה אני, מה חיי

אני הבל וריק

עפר ואפר

רימה ותולעה [...]

אני יודע בעצמי שאין בי

לא תורה ולא מצווה

לא דעת ולא תבונה [...]

אבל אני אויל ולא יודע

בער ולא מבין [...]

רשע ולא צדיק

רע ולא טוב [...]

במה אקדם ובמה רפואה אבקש

כבן סורר ומורה הייתי

כעבד מורד על אדוניו

וכתלמיד החולק על רבו

את אשר טיהרת טימאתי

ואשר טימאת טיהרתי

את אשר היתרת אסרתי

ואשר אסרת היתרתי

את אשר אהבת שנאתי

ואשר שנאת אהבתי [...]

 

אם נזכור כי המתוודה הוא אחד מגדולי וגאוני בבל תתעצם עוד יותר השתוממותנו מיצירה זו.

 

רס"ג - הפיוט והמוזיקה

בעקבותיו של פתח זה שפתח רב ניסי אל שירת היחיד ועולמו, הלך בן דורו הצעיר, הלא הוא רב סעדיה גאון, המופלא והמיוחד שבגאוני בבל ומגדולי האומה העברית לדורותיה. אלא שהגאון הרחיב פתח זה לכדי חידושים נועזים והפליג למחוזות רבים מאין כמותם.

רס"ג היה חדשן גדול שפרץ דרך לכל הדורות הבאים אחריו והיה ראש וראשון כמעט בכל תחום בחיי הרוח של היצירה היהודית. איש האשכולות, ענק הרוח, טבע את חותמו בכל תחומי היצירה הרוחנית של האומה - פילוסופיה, לשון ודקדוק, שירה ופיוט, תרגום המקרא ופירושו, סידור "מדעי".

סדרי התפילה של גאוני בבל - רב עמרם גאון ורב סעדיה גאון - הם הסידורים הקדומים ביותר שהגיעו אלינו. מסידורו של רס"ג אנו למדים על סדרי התפילה שהיו נהוגים בימיו, והפיוטים המצויים בסידורו מציירים לנו תמונה של השתלבותו של הפיוט בתפילה של אותם ימים. בזכות סידורו זה של רס"ג נשתמרו בידינו סליחות ופיוטים קדומים שחדרו אל סדרי התפילה הבבליים בתקופה קדומה מאד.

בספרו הפילוסופי של רס"ג, "הנבחר באמונות ודעות", אנו מוצאים את אחת ההתייחסויות הקדומות ביותר במחשבה היהודית בנוגע למוזיקה. רס"ג קובע שם (המאמר העשירי, סעיף יח) כי קיימות שמונה תנועות יסוד מקצביות במוסיקה המשפיעות על הנפש. שמונת המקצבים (מודוסים) הם יסודות ומהם נגזרות 22 צורות משנה, אולם ריפויה המעשי של הנפש מתחיל רק עם מיזוגם וצירופם של המקצבים השונים. זוהי תפיסה עמוקה של המוזיקה כפועלת על נפש האדם ובעלת כוח ריפויי, תפיסה העומדת בזיקה אל התנ"ך, שם אנו שומעים על שאול המלך, שנגינת הכינור העבירה מעליו את "הרוח הרעה".

רס"ג קרא להחיות את לשון המקרא - העברית ולהשתמש בה בשירה ובדיבור. הוא עודד יצירה עברית בכל התחומים, רומם ונישא את מעמדה של השירה וקבע לה מקום מרכזי בחיי היצירה והרוח של האומה. בשירתו היה חדשן ולא נצמד לצורות השירה המסורתיות. בחלק משיריו למשל ויתר על החרוז והרחיב את הטור המסורתי ליותר מאשר ארבע מלים, כפי שהיה נהוג עד ימיו. חדשנותו נגעה גם בתכני השירה - לא רק שירת קודש כחלק מהתפילה אלא אף שירים לאומיים, שירת הגות ועולמו של היחיד.

השפעתו של רס"ג על משוררי ספרד היתה משמעותית ביותר - אם בשימוש המחודש בלשון המקרא בפיוטים, אם בפיוטים העוסקים ביחיד ובעולמו, אם בפיוטים שנבנו על פי פיוטים שלו ועוד חידושים שיקצר המקום מלתארם.

עדות מאותה תקופה אנו מוצאים אצל בעל ספר חסידים, המספר כי העולים לרגל לירושלים היו אומרים שם "מזמורים שסידר להם רב האיי גאון", מה שמלמד אותנו על כך שאף בחורבנו של הבית, נמשכה העלייה לרגל לירושלים והיתה מלווה באמירת מזמורים.

 

סוף תקופת הגאונים

רב האיי גאון (939-1038), שהיה אחרון לגאונים, השאיר לנו כמה קטעי שיר למועדים, סליחות וקינות, ובפיוטיו אנו מוצאים לראשונה את השפעתו של הפיוט הספרדי. יצירתו הידועה והנפוצה ביותר היא הפיוט "שמע קולי" המצוי במחזורי התפילה הספרדיים, הפותחים אתו עד היום את תפילת הערבית בליל יום הכיפורים, טרם פתיחת ההיכל ואמירת "כל נדרי".

 

שמע קולי אשר ישמע בקולות

והאל המקבל התפילות

והעושה בלי חקר גדולות

ונפלאות והנורא עלילות

[...]

ענה עני שפל כל השפלים

ושא חטאו מקבל התפילות

והארך נא ברחמיך שנותיו

וצווה כל שאלותיו למלאות

ותחשוב כל תפלותיו קטורת

לפניך כקרבנות ועולות

והאל המקבל התפילות

שמע קולי אשר ישמע בקולות

 

מאותה תקופה בערך ידוע לנו על משפחת אלברדאני - משפחת חזנים ופייטנים בהם היו שלשה ואולי אף ארבעה דורות של פייטנים. מן הגניזה הגיעו לידינו קרוב לשלוש מאות פיוטים מסוגים שונים של ר' יוסף אלברדאני, שרב האיי גאון מכנה אותו באחת מאגרותיו "החזן הגדול". ר' יוסף היה חזן בבית הכנסת הגדול של בגדד והמשיך את המסורת של החזן המחבר את פיוטיו ושר אותם, נוסף על פיוטים של פייטנים אחרים, בדרך כלל קדומים יותר. בגניזה נתגלו גם פיוטים של אביו. זוהי דוגמא נוספת לאופן שבו עברו במסורת, אם במשפחות ואם בקבוצות, פיוטים וניגונים - ר' יוסף היה שר פיוטים קדומים שעברו במסורת עד אליו ובניו וצאצאיו המשיכו אחריו.

בערך באותו זמן פעלו בבבל גם פייטנים נוספים. ביניהם אנו מוצאים את ר' נחמיה בן שלמה בר הימן הנשיא, ששמו מלמד על מוצאו ממשפחת ראשי הגולה. ר' נחמיה, שהושפע מרב סעדיה גאון, היה אף הוא חדשן בפיוטיו. אבל שלא כמו רס"ג, שלא השתמש מעולם בנושאים שמקורם אינו בדברי חז"ל, ר' נחמיה משתמש ברעיונות שמקורותיהם מחוץ לעולם המחשבה של חז"ל. כך למשל הוא משלב בפיוטיו במושגים מתחום הקוסמוגניה - מבנה העולמות.

 

המוזיקה והזמרה בתפילה - בין המאה ה-10 למאה ה-12

אצל ר' נתן הבבלי, בן המאה  ה-10, אנו מוצאים תיאור של שירת החזן המקהלה,  כשהוא מספר על תפילת השבת בה חגגו את מינויו של ראש הגולה:

עם רב מלווה אותו לבית הכנסת בשבת. בבית הכנסת מגדל אורכו שבע אמות ורחבו שלוש. ופורשים עליו בגדים נאים ותכשיטים... ונכנסים בחורים ותיקים בעלי קול בעלי נעימה וקולם ערב ובקיאין [בתפילה] ובכל עניינה... חזן הכנסת מתחיל ב"ברוך שאמר" והבחורים עונין אחריו על כל דבר ודבר... וכשהוא אומר "מזמור שיר ליום השבת" עונין אחריו "טוב להודות לד'...

עדות על התפתחות והשתלבות המוזיקה בתפילה אנו מוצאים במאה ה-12 אצל המומר סמואל אבן יחיא אלמגרבי איש פאס, בחיבורו "אפחם אליהוד", בקטע המתאר את המצב בימי שלטון הפרסים (450-589):

...וכשראו היהודים שהפרסים מחמירים במניעתם מן התפילה המציאו תחנונים (אדעיה) שבהם שילבו קטעים מתפילות הקבע שלהם וקראו לזה חזנות (חזאנה). הם חיברו להם הרבה מנגינות (אלחאנה) ונהגו להתאסף בשעות התפילה שלהם כדי לשיר ולקרוא אותם. ההבדל בין החזנות הזאת ובין התפילה היא שלתפילה אין מנגינה (בגיר לחן) ושליח הציבור (אלמצלי) מקריא אותה לבד בלי שמישהו משתתף עמו. ואילו בחזנות הוא נעזר על ידי הקהל בהקראה ובשירת המנגינות.

הדוגמאות הללו מראות לנו כי הפיוט הופך להיות חלק חשוב בחיי הקהילה, אשר מתרכזת סביב מוקדי הקודש שלה - בית המדרש ובית הכנסת, והפיוט - שירת התפילה, הוא אחד מצורות הביטוי של חיי הקהילה ותפילותיה.

עדות נוספת על השירה בבבל באותה תקופה יש לנו אצל הנוסע המפורסם ר' בנימין מטודילה, שביקר בבגדד בסביבות שנת 1170. אנו מוצאים אצלו תיאור על הזמירות והניגונים בבבל על פי הניגונים שהיו נהוגים בבית המקדש. הוא מתאר את ראשי עשר הישיבות שהיו קיימות אז ועל ראש הישיבה החמישית הוא אומר כך:

ור' אלעזר בן צמח ראש הסדר והוא מיוחס עד שמואל הנביא הקרחי, והוא ואחיו יודעים לנגן הזמירות כמו שהיו המשוררים נוגנים בזמן שבית המקדש קיים.

אפשר לשער שהגולים לבבל זכרו ושרו את הזמירות והנגינות שבמקדש, ואלו עברו במסורת מדור לדור. התורה והמצוות, מסורת הנגינה והשירה, היו קניינם הרוחני עליו שמרו בקנאות במשך כל שנות הגלות הארוכות.

 

נוסע מפורסם אחר, ר' פתחיה מרגנשבורג, ביקר אף הוא בבגדד שנים מעטות לאחר מסעו של ר' בנימין מטודילה. בספרו "סיבוב הר' פתחיה" הוא מספר על שירת התהילים בניגון ובכלי נגינה:

ויש בחור שיש לו קול נעים ואומר מזמור בקול נעים. בחולו של מועד אומרים מזמורים בכלי שיר שיש להם מסורת באיזה ניגונים. יש להם עשור עשר ניגונים ועל השמינית שמונה ניגונים ועל כל מזמור יש כמה ניגונים ויש להם מסורת במזמור אחד כמה יש בו ניגונים ומושך לכמה ניגונים במשך אחת.

גם אצל רש"י (המאה ה-11) אנו מוצאים אזכור לכך שבבית הכנסת נאמרו שירות ותשבחות בנעימה. בפירושו לברכות ו, ע"א, על מאמר אבא בנימין "אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבית כנסת, שנאמר לשמוע אל הרינה ואל התפילה, במקום ששם רינה שם תהא תפילה", אומר רש"י: "במקום רינה - בבית הכנסת ששם אומרים הציבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב".

 

תקופת השקיעה - המאה ה-12 ואילך

מן המאה ה-12 ואילך שוקעת שמשה של בבל ושמי ספרד החלו מזהירים. המלוכה עוברת לבני ספרד. בבבל ממשיכים ליצור ולשורר, אך מעתה לא הם אשר הולכים לפני המחנה ומובילים את היצירה אלא  פיוטיהם נכתבים בהשפעת השירה הספרדית. הדוגמא הבולטת ביותר היא שירתו של ר' אלעזר הבבלי (1195-1250), שרוב הדיוואן שלו הגיע לידינו, בדיוואן מצויים 362 שירי חול ובהם שירים שכתב לכבוד גאונים וראשי הקהילה. נוסף על כך נשתמרו ממנו 33 שירי קודש, שנכנסו למחזורי תפילה שונים והגיעו גם לקהילות מרוחקות, כמו תוניס ואלג'יר.

המשורר המאוחר ביותר הידוע לנו מאותה תקופה הוא אהרן חכימאן שחי בבגדד במחצית הראשונה של המאה ה-14, זמן שלטונם של המונגולים בעירק. שיריו, המתארים את הפרעות והרדיפות שהיו מנת חלקם של היהודים בבגדד אז, פותחים לנו צהר אל חייהם של היהודים באותה תקופה. אנו שומעים על הרס וביזה של בתי הכנסת, השמדת ספרי קודש, המרות דת:

[...] ובזז זמן הודי ודִכָּא לחַיָּתִי / לְאֶרץ מְרֵרָתִי, לבזה ולשללי

ודשו בנעלים לספרי ותורתי / וקולי לשמים לצירי ועל חֶבלִי

[...] ובזאו המון שׁוּרַי לחֵילִי וגם שׁוּרַי / ונמלא שחוק פיהם ושמחה להולָלַי

יְמותַי ברוב פחד ולילַי ברוב אימים / מדוכה וכמעונה ונאסר בתוך חַבְלִי [...]

אהרן חכימאן השאיר לנו גם כמה שירים הקרובים בצורתם ל"מוושחאת" ובכותרות לשירים אלה אף מצוין הלחן לשיר ולאיזו מנגינה ערבית הוא הותאם.

 

ר' ישראל נג'ארה  והשירה הבבלית

המאה ה-16, התקופה בה פעל חוג מקובלי צפת, תקופה שהיתה אחד השיאים בתולדותיה של היצירה והמחשבה היהודית והשפיעה על כלל חיי הרוח של העם היהודי, לא פסחה גם על הקהילה היהודית בבבל. פיוטיו של ר' ישראל נג'ארה, גדול המשוררים מאז תקופת ספרד, שפיוטיו נפוצו בכל קהילות ישראל,  חדרו גם לסדרי השבחות הבבליים ואנו מוצאים השפעות שלו על כתיבתם של הפייטנים בדורות שאחריו. לא פחות משמעותית מכך היא התרומה שתרם ר"י נג'ארה להיבט המוזיקלי, בהתירו שימוש בלחנים ממקורות זרים ובכך פתח את הדלת ל"אימוץ" לחנים זרים לפיוטיו הוא ולפיוטים אחרים.

 

פריחה ושגשוג - המאה ה-18 ואילך

מסוף המאה ה-14 ועד לראשית המאה ה-18 אין בידינו עדויות ושרידים מן היצירה הפיוטית של יהודי בבל. אולם אז מתחילה תקופת פריחה ושגשוג בחיי הרוח וביצירה הספרותית בבבל. כהונתו של ר' צדקה ב"ר סעדיה חוצין כראש רבני בגדד בשנים 1743-1773 מסמנת את תחילתה של תקופה זו. באותה תקופה חוברו עשרות ספרים מסוגים שונים - הלכה, אגדה, דרושים, קבלה - לצד יצירה שירית ענפה ופורה שבה ניכרת השפעתם של משוררי ספרד ור' ישראל נג'ארה. השפעתו של ר"י נג'ארה ניכרת גם באימוץ לחנים זרים, לצד הלחנים הקדומים של השבחות העתיקות. בין החכמים והרבנים הגדולים של אותה תקופה ששיריהם נכנסו לקורפוס השירים הבבלי אנו מוצאים את ר' משה חוצין, את ר' צאלח מצליח ובנו ר' נסים, ואת ר' עבדאללה חנין. בין חכמי הקבלה ששלחו ידם גם בכתיבת שירה אנו מוצאים את ר' ששון מרדכי, את ר' משה פתיה (שחיבר שיר המשך לשירו של ר' ישראל נג'ארה - יעוף חלומי) ואת בנו, ר' יהודה פתיה שחיבר קינות על האמהות שהידועה שבהן היא "זכות רחל" על רחל אמנו, וכמובן גדול רבני בבל בעת האחרונה - הרב יוסף חיים, הידוע בכינויו "הבן איש חי", שידיו רב לו בהלכה באגדה ובקבלה, שלצד עשרות ספריו חיבר גם מאות פיוטים, מהם הגיעו לידינו כמה עשרות. בין הפיוטים הרבים שחיבר מצויים פיוטים רבים לשמחת תורה שאחדים מהם מושרים בפי כל עדות ישראל, כמו "מפי אל" ו"כירי רם".

 

המסורת המוזיקלית

פרופ' אמנון שלוח שחקר את המסורת המוזיקלית של יהודי בבל, הציג בספרו לקט של 66 שירים  והגיע למסקנה כי בכולם (כלקט מייצג) קיים קשר הדוק בין מבנה הטקסט למבנה הלחן. ואכן שירים רבים ברפרטואר הבבלי מושרים בהתאמה של הלחן לטקסט, בין אם מדובר בפיוטים עתיקים, כמו "שפל רוח" ו"שואף כמו עבד" של ר' שלמה אבן גבירול  או "יונת רחוקים" של ר' יהודה הלוי, דרך שיריו של ר' ישראל נג'ארה כמו "אנא אלך מרוחך", "ירום ונשא" ו"יעוף חלומי", ועד לשיריהם של המשוררים בני המאות האחרונות, כמו שירו של ר' משה חוצין - "מלך גואל ומושיע" או שירו של ר' נסים מצליח, "נכון לבו".

 ברפרטואר המוזיקלי של יהודי בבל ניתן למצוא לחנים מתוחכמים השואבים מעקרונות המוסיקה האמנותית לצד לחנים עממיים פשוטים. בלחנים המתוחכמים יש שורה של משפטים מוזיקליים מורכבים שונים המתרכבים יחד לשיר. מבין הפיוטים שלחניהם מתוחכמים יותר ניתן למנות בין היתר את שפל רוח, יהיו כמוץ, רני יעלה, יונת רחוקים, יחיד רם בשלום, חון תחון, שיר השירים וכן את השבחות למועדים. בלחנים הפשוטים, שמספרם מועט ברפרטואר, ניתן למצוא לחנים מסוימים של אדון עולם, דרור יקרא, יום השבת אין כמוהו. יש שירים שנועדו להיות מבוצעים בקבוצות, כמו שירי השבת השונים, ויש מספר שירים שהם שירי מענה שבהם הקהל משלים משפטים שהסולן החל בהם או עונה במענה חוזר קצר, כמו רני יעלה או ידידי השכחת.

יהודי בגדד הצטיינו מאד בנגינה על כלים שונים ומן המאה התשע עשרה ואילך זכו להכרה מוחלטת בעליונותם ע"י הסביבה המוסלמית. במוזיקה העממית יותר השתמשו לרוב בתופים לסוגיהם. באנסמבלים העתיקים של המוזיקה האמנותית השתתפו נוסף לתופים גם שני כלי מיתר - הקמנג'ה והסנטור. באנסמבלים המודרניים החליף הכינור את הקמנג'ה והקאנון את הסנטור. כן התווספו העוּד והנאיי.

 

שירת הזייארה - שירי העליה לרגל

אחת מהמסורות החשובות והמרכזיות בקרב יהודי בבל היה מנהגם עתיק היומין לעלות לרגל אל מקום קבורתם של גדולי האומה הקבורים בבבל ובארץ ישראל ולהשתטח על קברותיהם. בבבל מצויים קברותיהם של גדולים בישראל, בהם אלו שגלו לשם עם חורבן הבית - הנביא יחזקאל, עזרא הסופר, ר' יהודה בן בתירא ור' יהושע כהן גדול.

כבר בתקופת הגאונים אנו שומעים על המנהג הזה, ומאז, במשך קרוב לאלף שנים אנו מוצאים תיאורים של אירועי הזייארה בספרי מסעותיהם של נוסעים, יהודים ונכרים, שפקדו את בבל ואירועים אלו עשו עליהם רושם רב. את קברו של יחזקאל הנביא למשל, נהגו לפקוד בחג השבועות, ואז היה צר המקום מלהכיל את אלפי העולים לרגל. פיוטים רבים חוברו לכבוד אותם צדיקים והושרו שם, אם על ידי העולים עצמם ובדורות האחרונים על ידי להקות מקצועיות של דקאקאת (מתופפות יהודיות) ולהקת צ'לר'י (מוזיקאים המומחים בביצוע מקאמים).

שירי הזייארה (זייארה=ביקור) הם שירים עממיים, רובם כתובים בשפה הערבית יהודית העממית, שחוברו על ידי עולי הרגל ותיארו בצורה קלילה ומשעשעת את תלאות המסע והדרך מצד אחד ואת חווית הביקור בקברות הצדיקים מצד שני.

השירים המתארים את תחנות המסע, כונו בשם קונאג'ים (קונאג'=תחנה [כנראה בהשפעה תורכית]) ומספר הבתים שלהם היה כמספר התחנות בהן חנו עד שהגיעו אל מחוז חפצם. השירים האלו מוכרים גם בשם "צורי גואלי יה", על שום הפזמון החוזר הפותח במלים אלו. השירים הללו נתחבבו על יהודי בבל, שהחלו שרים אותם גם בהזדמנויות אחרות. במשך הזמן אף הוסיפו בתים נוספים לשירים האלו והתאימו אותם גם לאירועים אחרים.

 

התגבשותו של סדר ה"שבחות" והשירים

השירים והפיוטים למיניהם נקראו בפי יהודי בבל "שְבַח", מלשון שבח לאל. רפרטואר השבחות הבבלי הוא מצומצם ואיכותי ומורכב משלוש קבוצות עיקריות הבנויות בסדר כרונולוגי: קבוצת שירים אחת היא של משוררי ספרד (המאות ה-10 עד ה-12) כמו ר' שלמה אבן גבירול, ר' יהודה הלוי, ר' אברהם אבן עזרא; קבוצה שניה ומשמעותית ביותר היא שירתו של ר' ישראל נג'ארה (המאה ה-16), שתופסת חלק נכבד מאד בספר השבחות הבבלי. הקבוצה השלישית היא מתקופת היצירה הפורה של 200 השנים האחרונות.

בספרי השבחות העתיקים של יהודי עירק מסודרים השבחות על פי מחזור השנה ומעגל החיים, ואנו יכולים ללמוד מספר השבחות והאופן שבו היו מסודרים על מסורת הקהילה, חייה ומנהגיה. אנחנו רואים למשל שהמדור הראשון בספר השבחות הוא "שבחות לאשמורת הבקר", כשהשבחות המסודרים לפי ימים - שבחות ליום א', ליום ב' וכן על זה הדרך עד שבחות ליום השבת. מהיום יום אנחנו מגיעים כמובן לשבת ואחרי השבחות של שבת נמצא  שבחות לר"ח, לחנוכה ופורים עם השבתות המיוחדות להן (שקלים, פרה, זכור). מעניין מאד לראות שלחודש ניסן ולשבת החודש מוקדש מדור מיוחד בפני עצמו, המעיד על המעמד המיוחד של חודש ניסן בקרב יהודי בבל, הנוהגים מיד אחרי פורים להתחיל לומר את השבחות לקראת חודש ניסן. אחרי חודש ניסן אנחנו מוצאים כמובן את השבחות לפסח ולשבת שירה, ואז שבחות לל"ג בעמר ולרשב"י. מעניין שאחרי הפיוטים לכבוד ר' שמעון בר יוחאי, מופיעים השבחות לצדיקים הקבורים בבבל (שירי העלייה לרגל - "הזייארה) ומיד לאחר שירי העלייה לרגל מופיעים שבחות לירושת"ו (ירושלים תיבנה ותיכונן) ולא"י. הסדר הזה של השבחות הולם את הידוע לנו על מנהגי העלייה לרגל - העלייה ההמונית לקבר יחזקאל הנביא למשל נעשתה סביב חג השבועות. הסידור הזה של השבחות הוא בין היתר אסוציאטיבי - רשב"י מוביל לצדיקים אחרים המובילים לעלייה לרגל המובילים לשירים שסודרו במדור מיוחד לכבוד ירושלים וארץ ישראל. רק לאחר מכן מופיעים שבחות לשבועות ועשרת הדברות, לראש השנה וימי התשובה (ראוי לציין שהפיוט ידיד נפש מצוי במדור של עשרת ימי תשובה!), סוכות, הושענא רבא ושמחת תורה, רק בסוף הספר, אחרי שאנחנו הולכים וסובבים את כל מעגל השנה (לבד מהעלייה לרגל ושירי ירושלים שמצד אחד שייכים לכל השנה ומצד שני הופיעו מתוך הקשר אסוציאטיבי) מופיעים השבחות למילה ולחתן. בסוף הספר מופיע מדור של "שירי רנה" (כמו מה נאוו עלי, שמן תורק שמך, שיר השירים) ושל "מקאמת" ("פתיחות" לשירים).

 

התפתחותה של השירה והתפילה באשמורת הבקר - בין גלות לגאולה

את השבחות לאשמורת הבוקר נהגו יהודי בבל לומר בכל בוקר (גם בשבת) לפני עלות השחר. לאחר שהשכימו קום לאמירת תיקון חצות, על מנת לא להעיר את בני הבית הישנים עדיין, היו הולכים לבית הכנסת. בבית הכנסת היו מתאספים כולם וממתינים לזמן בו ינץ השחר וניתן יהיה להתפלל שחרית. באותו זמן דמדומים של בין סוף הלילה לתחילת היום, זמן שהוא לא יום ולא לילה ומסוגל לישועות, היו שופכים את לבם לפני רבונו של עולם ואומרים לפניו תחינות ושבחות. יהודי בבל אינם "שרים" שבחות, אלא "אומרים" אותם - מה שמבטא את תפיסתם על ה"שבח" כתפילה וכחלק ממנה. גם המושג "בקשות" לא היה קיים אצלם אלא הוא תוצאת השפעתו של המפגש בארץ עם עדות אחרות.

כאמור, המנהג להשכים קום ולשפוך שיחה לפני רבונו של עולם, אם באמירת שירה ואם באמירת תחנונים הוא קדום מאד. רבינו בחיי, בן המאה ה-12, שחי סמוך לזמנם של הרס"ג והרמב"ם, כותב בספרו הפילוסופי חובות הלבבות (סוף פרק ו) כך:

 כי תפילת הלילה היא זכה יותר מתפילת היום ...וכבר נזכר יתרון תפלת הלילה בספרי הקודש הרבה. מהם מה שאמר דוד המלך ע"ה - זכרתי בלילה שמך ד' ( תהלים קיט), חצות לילה אקום להודות לך (שם), יום צעקתי בלילה (שם, פח) ובאיכה - קומי רוני בלילה... ומי שקבל על עצמו זה הענין ינהג בתוכחה שיתפלל אותה בישיבה אחר שיקדים מה שיזדמן מן הזמירות הידועות או זולתם לפניה.

עדות היסטורית לכך אנו מוצאים אצל ר' עובדיה מברטנורא, שעלה לארץ ישראל בשנת 1488. מכאן שיגר אגרות לאיטליה ובהן תיאר את מצבם של היהודים בארץ. בזמנו היתה ירושלים הרוסה ושוממה ושארית הפליטה בנתה מחדש בתי כנסת שהיו הרוסים. וכך תיאר ר' עובדיה מנהגי תפילה ואמירת בקשות בליל שבת בבית הכנסת בירושלים:

התפילה אשר יתפללו בכל יום היא בסדור נפלא לא ראיתי כמוהו. בכל יום תמיד, ואפילו בשבת, משכימים קודם עלות השחר שעה או שתיים ואומרים שירות ותשבחות עד שיאור היום (א' יערי, אגרות א"י, עמ' 130).

אותה שירה של אשמורת הבקר בבגדד חרישית היתה ונוגה, עת השכימו קום והתאספו אחד אחד בבית הכנסת הגדול, שעל פי מסורת יהודי בבל נבנה מאבניו של בית הכנסת "שף ויתיב" - הלא הוא בית הכנסת שנבנה מעפרו ומאבניו של המקדש שנחרב שנטלו עימם הגולים לבבל. שם התאספו והתקבצו לומר את שירי ציון, השזורים כולם בכיסופים לירושלים ולמקדש שייבנה, בצער על הגלות והשכינה הגולה. אותו חוט של געגועים שעבר מדור אל דור, מאבלי ציון שגלו לבבל עם חורבן הבית לפני כמעט אלפיים שנה בקוננם את קינת הגלות "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון".

ואכן, כמעט כל הלחנים במסורת הבבלית הם איטיים ונוגים וחוט של עצבות שזור בהם, אולי שריד לאותו בכי של זעקת הגלות וכיסופי הגאולה ההולך ומשתלשל מדור לדור. משירת הלוויים הגולים לבבל, דרך הקינות על חורבן הבית, הפיוטים על סדר העבודה, דרך העולים לרגל לירושלים אל המקדש החרב, המשוררים את מזמוריו של רב האי גאון, דרך שירי ציון של ריה"ל, עד לשיריו של ר' ישראל נג'ארה ופייטני עירק, כל אלה ממשיכים ומחיים את הגעגוע אל המקדש, אל שירת הלוויים, אל ירושלים הבנויה.

ואמנם, משהגיעה עת תקומה, חשו כל יהודי אותה גלות מפוארת בפעמי הגאולה, קמו כולם כאיש אחד ועלו ארצה, לקיים מה שנאמר:

...צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיה כדי שלא תשתכח מהן תורה שבע"פ וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום ולא שלט בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו עליהם שמד, ואף לימות המשיח אין חבלי של משיח רואין שנא' (זכריה ב, יא) הוֹי צִיּוֹן הִמָּלְטִי יוֹשֶׁבֶת בַּת בָּבֶל, מאדום ומיון מגזרותיהן, וכתיב (מיכה ד, י) חוּלִי וָגחִי בַּת-צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה, ושכנתי כתיב, בשדה, שאע"פ שאדם גולה בשדה שכינתי לא זזה ממך, וּבָאת עַד בָּבֶל שָׁם תִּנָּצֵלִי שָׁם יִגְאָלֵךְ ד' מִכַּף איְבָיִךְ  (מיכה ד, י), שם - ללמדך שמשם מתחלת הגאולה - משם עולין לירושלים,  שנאמר וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפּט אֶת-הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַד' הַמְּלוּכָה (עובדיה א, כא) אותה שעה והיתה לד' המלוכה, וכי"ר.

מבין העולים לארץ היו לא מעט אנשי רוח, פייטנים, משוררים וסופרים, שהגשימו חלום של דורות ועלו לארץ אבות. אולם המפגש עם הארץ ו"כור ההיתוך" לא היטיב עימם ועם יצירתם הספרותית והרוחנית שלא מצאה את אפיקי הביטוי שלה.

 

חנה פתיה היא עורכת המשנה של אתר הזמנה לפיוט

 

ביבליוגרפיה

אבישור, יצחק - 'שירי העלייה לרגל (ה"זייארה") לקברות הקדושים בערבית יהודית בקרב יהודי בבל', בתוך: מחקרים בתולדות יהודי עירק ובתולדותם 2

אידלזון, אברהם צבי - תולדות הנגינה העברית: מהותה יסודותיה והתפתחותה

בארי, טובה - החזן הגדול אשר בבגדד: פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני

בן יעקב, אברהם - יהודי בבל מסוף תקופת הגאונים עד ימינו

בן יעקב, אברהם - שירה ופיוט של יהודי בבל

גפני, ישעיהו - יהודי בבל בתקופת התלמוד

הריס,חיים - תולדות הנגינה והחזנות בישראל

וורמברנד ורות - עם ישראל תולדות 4000 שנה

זולאי, מנחם - האסכולה הפייטנית של רב סעדיה גאון

טובי, יוסף - 'שירים חדשים למשוררי בבל מן המאות הי"ב והי"ג', בתוך: מחקרים בתולדות יהודי עירק ובתרבותם 1

יערי, אברהם - אגרות ארץ ישראל

פליישר, עזרא - היוצרות בהתהוותם והתפתחותם

פליישר, עזרא - 'מקומו של רס"ג בתולדות השירה העברית', פעמים 54 (חורף תשנ"ג)

פליישר, עזרא - לקדמוניות תפילות החובה בישראל

פליישר, עזרא - 'עיונים בשירתו של רב האיי גאון', שי להימן: מחקרים בספרות העברית ביה"ב

פליישר, עזרא - שירת הקודש העברית בימי הביניים

פליישר, עזרא -  'תפקידם הליטורגי של סוגי הפיוט הקדום', בתוך: מקראה בחקר התפילה, ליקוטי "תרביץ" ו

רוזנסון, ישראל - 'בית המקדש ובית הכנסת', בתוך: מסורת הפיוט ב

רצהבי, יהודה - 'חזנים בספרות ימי הביניים', תצליל תשכ"ה

שוחט, ניר - סיפורה של גולה

שלוח, אמנון - 'המוסיקה', בתוך: עיראק, בעריכת חיים סעדון

שלוח, אמנון - המסורת המוסיקאלית של יהודי בבל

 



דף ראשי | מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות
פיוט השבוע | 12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר
מוסדות וקישורים לוח מודעות ואירועים | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)


רננות קהילות שרות הפונותיקה הלאומית בית אבי חי המרכז לחקר המוסיקה היהודית בית התפוצות

סמל אקום