English
 
   דף ראשי מבואות, עיונים, הגיונות על נהרות בבל

  על נהרות בבל
חוה זרביב

 
גירסת הדפסהגירסת הדפסה
עיון בטקסט הפיוטעיון בטקסט הפיוט


על דמעות הגולים ומי הנהר, על הזיכרון הצרוב בתודעה ובגוף, ועל תחילתה של בנייה חדשה מתוך החורבן עצמו.


אל הפיוט – מלים, לחן וביצוע

מזמור קלז שבתהלים מתאר את חורבן בית המקדש והיציאה לגלות. המזמור מתאר תמונת עם רב שהורד מגדולתו ומובל לארץ זרה. טעם חירותו בפיו, צלילי הכינורות מהדהדים באוזניו ומלות השירים עוד טריות בפיו. עומד הוא לפני תקופה ארוכה של זרות וניתוק מארצו, ממקור החיות שלו. המזמור מתאר בצורה ציורית וכואבת עם היושב על גדות הנהר בבבל, תולה כנורותיו, נטולי השימוש, על עצי הערבה וגרונו יבש. הצער מדביק את הלשון לחיך ואין צליל. הקול היחיד שיוצא הוא בכי.

נושרות דמעותיו ומתמזגות עם מי הנהר.

ירושלים, 1910, באדיבות אוסף משפחת גרוס

ר' נחמן מברסלב קושר בין מי הנהר לדמעות:

דע שעל ידי התחדשות התורה נעשה נהרות... והכל באים לשתות מאלו הנהרות... על כן מי שרוצה לחדש חידושין דאוריתא שיש בהן ממש, הוא צריך לבכות מקודם ואזי עושה על ידי הבכי נהרות... שעל ידי הבכי מתקן נהרות (ליקוטי מוהר"ן, תורה רס"ב).

כדי ליצור חידושים שיש בהם ממש, חייב האדם להוציאם מתוך הנקודה הפנימית והכואבת ביותר שלו. אלמלא כן, יהיו הדברים תלושים ונטולי ממשיות. כדי ליצור נהרות רוחניים שיהיה בידם להוות מקור מים חיים לרבים, עליהם לנבוע מתוך מקור המים הפנימי ביותר, מים מלוחים, ספוגים זכרונות וצער. על מנת שלדבר תהיה אחיזה במציאות, ראשית כל יש לבכות.

'איכה ישבה בדד', ציור: אריה אלואיל

מתוך תערוכה המוצגת בימים אלה במוזיאון 'חצר הישוב הישן', באדיבות המוזיאון

העם היוצא מציון, מתחיל את היסטורית הגלויות שלו עם חורבן הבית הראשון. גלות זו אמנם קצרה יחסית, אך בהיותה גלות ראשונה היא מהווה פתיחה של אלפיים שנות חיים בבבל. אלפיים שנים של חיים מנותקים משורשים גשמיים, מנותקים מהארץ, מהאדמה. ויחד עם זאת, אלפיים שנים לא מבוזבזות, שנים של מפעלים רוחניים עצומים, שאחד מהם ואולי הגדול שבהם הוא התלמוד הבבלי.

ממשיך ר' נחמן ואומר:

'עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ' - זה בחינת תלמוד בבלי שנעשה אצל הישיבות שמהם נעשין נהרות כנ"ל. וזהו 'גַּם בָּכִינוּ'. כי צריך לבכות מקודם...

מים חיצוניים - נהרות בבל, הארץ הזרה, ומים פנימיים - דמעות הגולים. נמזגים ומתמזגים אלו באלו.

ימימה אביטל, מייסדת שיטת טיפול במודעות ובעבודת המידות, אומרת אמירה דומה לזו של ר' נחמן - עד שלא תצאנה כל הדמעות המלוחות, היא אומרת, לא תגענה הדמעות המתוקות. לא ניתן לבנות בנין ללא יסודות. הקשר לעבר, ההתייחסות אליו, היציאה ממנו, הכרחיים בכדי שתתאפשר התקדמות.

שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן...

השובים מהתלים, מלגלגים מקנטרים: "שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן!" בקשתם היא שיתנתקו רגשית מהיקר, מהמקודש להם, הלא ההתנתקות הפיזית ממילא כבר נעשתה. אך העם, בכוחותיו האחרונים, הדלים, משכיל להבין שהזיכרון הוא שיתווה לו את הדרך הארוכה אך הבטוחה לאחרית טובה. "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?! אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.". הגוף מסרב, מיתרי הקול ממאנים לשיר.

ציור: אריה אלואיל

מתוך תערוכה המוצגת בימים אלה במוזיאון 'חצר הישוב הישן', באדיבות המוזיאון

מעבר לחוסר היכולת לשיר, עולה כאן הבנה נוספת: גם בשעת שמחה, וברגעים בהם נוח להיות בהווה המנותק ממשקעי העבר, גם אז חיוני הזיכרון למען התחיה העתידית. "תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" – בחכמתם הם יודעים שזיכרון החורבן בכל מאורע, בכל שמחה - הוא תקוותם. הזיכרון והבכי הם שישיבו את העם לארצו ולאחריתו הטובה. הזיכרון המושכל, הזיכרון האחוז במלה והזיכרון הצרוב בבשר.

תהליך של שכחה הוא תהליך טבעי, המאפשר פרידה. חז"ל אומרים שבתום שנה של אבלות על הנפטר, חזקה על המת שישתכח מן הלב. כדי שאדם יוכל להמשיך לחיות, עליו לעבור תהליך של התרחקות, תהליך של שכחה. יעקב אבינו מסרב לשכוח את יוסף - "...וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם..." (בראשית לז, לד-לה) אומר רש"י שם: "אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שהוא מת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי". יעקב הרגיש בחושיו שבנו חי וקיים.

עצם העובדה שדבר לא נשכח מעידה על קיומו - מצד אחד יש לו אכן קיום, מצד שני התודעה, הזיכרון, הם עצמם בונים את קיומו.

מסופר על נפוליאון קיסר צרפת, שפעם אחת עבר ליד פתח בית הכנסת בפריז ביום תשעה באב. ראה שם יהודים יושבים על הארץ ומבכים את חורבן מקדשם וארצם, כאשר רק יום קודם פגע בהם אסון. נפוליאון צפה בהשתוממות במתרחש ואחר אמר: נשבע אני שיש אחרית טובה לעם זה בארץ שלהם! היכן מצינו עם אחר בעולם שישמור אבלו ותקוותו אלפיים שנה ולא יפוגו ממנו לעולם?!

מזמור זה, על אף הכאב שבו, על אף הצער הטרי הפורץ ממנו, מהווה בעצם אבן ראשונה של תקווה. כבר בשעת הסתירה מתחילה הבניה.

לשנה הזאת בירושלים הבנויה

חוה זרביב מלמדת מתמטיקה ועוסקת בכתיבה

 


מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות | פיוט השבוע
12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר | מוסדות וקישורים
לוח מודעות ואירועים | רשימת תפוצה | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)

סמל אקום