בעד ארבעה וחמישה בנים דיברה תורה

הרב אורי שרקי

מה ההגדה לא מספרת לנו על הבן החמישי? מה ההגדה לא עונה לחכם? כיצד משתקפת דמות התם מבעד לאיורי התם שבהגדה? הרב שרקי מציע מבט חדש על תיאור ארבעת הבנים בהגדה של פסח

אל הפיוט – מלים, לחן וביצוע

 

כנגד ארבעה בנים... והיכן החמישי?

מתוך הגדה של פסח, גרמניה, 1795, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב 

תיאור ארבעת הבנים בהגדה של פסח יוצר רושם של השוואה ביניהם – "אחד... ואחד... ואחד... ואחד..." – והשוואה, כידוע, אפשרית רק כאשר יש מכנה משותף כלשהו מבעד למעטה ההבדלים; ואכן, לארבעת הבנים יש דבר-מה משותף: ארבעתם מגיעים אל ליל הסדר. אך זו דרכם של חז"ל, שהם מזכירים את המספר הכולל רק כאשר הוא בא למעט פרט נוסף – אם כן ישנו בן חמישי, שבניגוד לארבעת חבריו כלל לא טורח להגיע אל הסדר. אך אין להתייאש ממנו. הוא יגיע. מי יביא אותו בסופו של דבר? - אליהו הנביא, שתפקידו להשיב לב בנים על אבותם. ואם כן, פתיחת הדלת היא לא רק לאליהו הנביא אלא בעיקר לבן שהוא מביא איתו, הבן החמישי. ואם ארבע הכוסות נועדו לארבעת הבנים האחרים - בשבילו נועדה הכוס החמישית, כוסו של אליהו. והיא כנגד החמישית שבלשונות הגאולה בפסוקים מספר שמות (ו, ז-ח): "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'"..

נשוב לארבעת הבנים. הבן הראשון, החכם, הוא בן "דתי". ליל הסדר עבורו אינו אלא אוסף של הלכות, והוא אינו מתייחס אל התוכן המרכזי - יציאת מצרים. לכן שאלותיו מתמקדות בעדות, החוקים והמשפטים שציווה הקב"ה. גם התשובה אליו היא בהתאם, תשובה הלכתית – "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" – לכן הבן הזה נותר ללא התייחסות רצינית לתכנו של החג. לעומתו עומדת דווקא שאלת הבן התם, השאלה העניינית ביותר: "מה זאת?". התם פתוח לקבל תשובה של תוכן, ואכן הוא מקבל אותה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מבית עבדים".

מתוך הגדה של פסח, מרוקו, 1940, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב 1498

זה שאינו יודע לשאול, צריך לפתוח לו את הראש. איך עושים את זה: אומרים לו "לאמור" – "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". מצפים מן הבן שאינו יודע לשאול, שיענה בעצמו... למישהו אחר. ומי הוא זה? הבן הרשע! שהלא המלים "בעבור זה..." הן בדיוק התשובה המיועדת לו בהגדה. רק המפגש עם הבן הרשע ינער את הבן האדיש שאינו יודע לשאול, ויוציא אותו מאדישותו.


מתוך הגדה של פסח, הונגריה, 1938, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב
הרשע חושב את עצמו אידיאליסט. הוא שואל: מדוע העבודה הזאת היא "לכם", למילוי הכרס הגופנית או הנפשית שלכם, ולא "לו", לריבונו של עולם? והתשובה המופנית כלפיו: אם אתה חושב שהאידיאלים שלך נקיים מנהנתנות אישית אינך אלא טועה. אין אתה שונה מן הכלל האנושי, שבו אידיאלים וצדדים אישיים כרוכים זה בזה. אילו היית שם, במצרים, לא היית נגאל. אך מה אפשר לעשות, אתה כבר לא "שם" אלא "כאן", כבר נגאלת, בעל כרחך (ובעל כרחנו?) - וסופך להיתקן (רק צריך להקהות ולעדן את העוקץ הנושך של השיניים שלו...).


מתוך הגדה של פסח, ציור: ארווין קארל, הונגריה, 1937, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב
על רקע זה אפשר לקרוא מחדש את ההקדמה לתיאור ארבעת הבנים: "ברוך המקום, ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא". על הבן הראשון נאמר "ברוך המקום", שחכמתו נותנת מקום להשראת שכינה בעולם. על הרשע נאמר "ברוך הוא", שהרי אין לו שום זכות מלבד היותו "הוא" - חלק מסגולת ישראל. על התם נאמר "ברוך שנתן תורה לעמו ישראל", משום שהוא קשוב לכל תוכן ומוכן ללמוד תורה. ועל שאינו יודע לשאול נאמר, בדומה לרשע הקרוב אליו בתשובתו כמו שראינו, "ברוך הוא" - שאף הוא אין לו מעלה מלבד עצם קיומו. והיכן הבן החמישי? - הוא בא אחר כך: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא!". ההבטחה עוד תתגשם, והבן החמישי יבוא ויצטרף לאחיו.

 

מעשה מחכם ותם

ושוב נשוב אל החכם, הזוכה לתשובה חלקית בלבד. הלא שאלה גדולה הוא שואל: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' א- להינו אתכם?" – מבקש הוא ללמוד את ההלכה על מנת ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. אמנם בליל הסדר אין די זמן כדי לענות לו על שאלתו. הן כל החיים לא יספיקו כדי לתת את התשובה המלאה. אך פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן מלמדים אותו את ההלכה האחרונה מהלכות הפסח: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". כך בהגדה.

אך אם נפתח את התורה בספר דברים, נראה ששאלת החכם זוכה לתשובה אחרת לחלוטין, ולכאורה אינה ממין העניין. לאחר שהבן שואל את אביו: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' א-להינו אתכם", מצפים היינו להדרכה כיצד ללמדו את כל התורה כולה, על פרטותיה וכללותיה. ועל כן מה מפתיעה לכאורה תשובת התורה , שלא לימוד הלכה יש בה, כי אם סיפור היסטוריה: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו, כא-כד). עומדים אנו ותמהים: הרי הבן ביקש ללמוד תורה! ומדוע אנו מצווים לספר לו "סיפורים" על היסטוריה רחוקה? יתירה מזאת: מטרתה של יציאת מצרים, לפי הפסוקים הללו, איננה לשם קבלת התורה בהר סיני. יציאת מצרים היא "למען הביא אותנו, לתת לנו את הארץ", ורק כפועל יוצא מכך ניתנת לנו התורה. האם זוהי התשובה לשאלת החכם?

ובכל זאת, ירדה התורה לסוף דעתו של הבן החכם. רק על פני השטח נדמית שאלתו לשאלה של אינפורמציה - "מה העדות והחוקים והמשפטים" – אך בעצם הוא מוטרד (או אמור להיות מוטרד) בשאלה עמוקה הרבה יותר: מהי המשמעות של אותם עדות, חוקים ומשפטים? מדוע עלי ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, כל כך הרבה מצוות ואיסורים? בדיוק משום כך צריך לפתוח את הדיון עימו ביציאת מצרים. אז נוצרנו כעם לפני ה' א-להינו. ייעודנו - להיכנס אל הארץ אשר נשבע לאבותינו, ובה לחיות את חיינו כעמו של הקב"ה; אגב כך קיבלנו גם מתנה: תורה ומצוות, לטוב לנו ולהחיות אותנו. ואף על פי שהמצוות הן לטובתנו, אומרת התורה: "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ" (שם, כה). כלומר, אמנם המצוות הן לטובתנו, אבל מן הראוי שנקיים אותן לשם שמים. אם חשב הבן החכם שתכלית חייו היא שמירת המצוות באופן אישי, בא אביו ומסביר לו שעליו להפנות את תשומת לבו אל הייעוד הלאומי, ורק כפועל יוצא מכך לראות גם את תפקידו האישי בקיום מצוות ה'. זו התשובה שנותנת התורה לבן החכם.

מדוע תשובת ההגדה לחכם שונה כל כך? מדוע היא מוותרת על ההסבר הרעיוני, על החתירה למקור, ומסתפקת בהיגד הלכתי? ההגדה שבידינו הגדת החורבן היא, עת יצאנו לגלות. בגלות לא ניתן להדגיש כראוי את מקומו של הייעוד הלאומי. תחת זאת יש הכרח להדגיש דווקא את עבודת ה' האישית. "מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". על כן לא יזכה הבן השואל שאלת חכם כי אם לתשובת ההגדה שאינה אלא 'חצי-תשובה', עד בוא התשובה השלימה אי"ה בקרוב, עם הגאולה השלימה.

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". האמנם ארבעתם שווים במעמד? במחשבה ראשונה, שניים מהם חשובים עד מאד: החכם חשוב בחכמתו, ואף הרשע - ברשעתו, ואכן עיקר השיחה בליל הסדר מוקדש לביאור עניינם של שני בנים חשובים אלה. ומה על היתר? מה חשיבותם הייחודית של התם ושאינו יודע לשאול? במה הם 'מצטיינים'? בעל ההגדה, לא כן עמו. דרכו אחרת. עבורו, כל אחד מן הבנים, למן החכם ועד זה שאינו יודע לשאול, חשוב הוא בפני עצמו. אין לפניו, חכם ורשע, תם ושאינו יודע לשאול, אלא: "אחד חכם ואחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול" – ארבעה בנים חשובים המצטרפים זה לזה ברוח דברי חז"ל: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים". כל אחד מהם - אחד הוא, יחיד ומיוחד. לכל אחד מהם תפקיד וערך משלו, וכולם יחד בונים את הבית היהודי היושב אל שלחן הסדר.

מתוך הגדה של פסח, גרמניה, 1746, באדיבות אוסף משפחת גרוס
בהגדות רבות מקובל לצייר את הבן התם כמין "טמבל" העושה "פרצוף תם". ואם כך הם פני הדברים, קשה מאד להבין את התשובה. מדוע אומרים לו "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים"? מדוע זה הדבר המתאים לו לתם, לפגוש דווקא את אותה "אלימות א-להית" שהביאה ליציאת מצרים? נכון, שאלתו של הבן התם באה מתוך תימהון. דברים מוזרים ביותר הוא רואה לנגד עיניו (ואכן שאלתו מופיעה בתורה מיד לאחר הציווי לערוף את פטר החמור – שמות יג, יא-טו). אף השינויים הנעשים בליל הסדר כדי לעורר את התינוקות לשאול, לא נעשו אלא כדי לעורר תמיהה זו, שהחכם אינו זקוק לה ולרשע לא תביא כל תועלת. אך הרבה יותר מאשר סתם תימהון יש בה, בשאלת התם. "שאלת תם" - כשלעצמה - אינה שאלה, כי אם אמירה. אין בה ציפייה לתשובה אלא הבעת התפעלות. אך הבן התם של ההגדה תוהה "על אמת". אצל הבן הרשע נאמר: "כי יאמרו אליכם בניכם", ולא כתוב 'לאמור'. אצל הבן התם, נאמר בפירוש: "כי ישאלך בנך... לאמור". הוא שואל, ושאלתו היא "לאמור", כמי שמחכה לתשובת אביו ומבקשו – "ענה לי, אבא". חכמינו תיארו בפרקי אבות את האדם המשול ל'גולם', שאחת מתכונותיו היא שהוא "נבהל [=ממהר] להשיב", אף על פי שאינו יודע כל תשובה; והנה התם של ההגדה אפילו אינו 'נבהל לשאול'. אין הוא נחפז. הוא לא שואל מיד כשהוא רואה את הדבר המפליא. שאלתו באה רק לאחר זמן: "כי ישאלך בנך מחר."


הגדה של פסח, פראג, 1894, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב
לכן, שאלת התם, בניגוד לרושם העולה מציוריו בהגדה, אינה "שאלת טמבל" כלל ועיקר. רחוק הוא מן החכם, שניתן לראות בו ניצנים של "חכמולוג", השואל שאלה מחוכמת על "העדות, החוקים והמשפטים" וזוכה (בתורה) לתשובה שאינה ממין השאלה; דווקא התם הוא בן פתוח לחלוטין, קשוב וממתין לתשובה. שאלתו מתבקשת מתוך מה שהוא רואה, והוא מוכן לקבל כל תשובה. על כן דווקא הוא הבן היחיד הזוכה לתשובה עניינית על מה ששאל. הוא שאל על הקדשת הבכור ועריפת החמור, וקיבל את התשובה בשלמותה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים... על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה". בחוזק יד פדה ה' את בנו בכורו ממצרים. זהו מקור קדושתו של הבכור – ישראל – ובה בעת גם המקור לפגיעה הכוחנית וחזקת היד בבכורו של החמור – פרעה מלך מצרים. ולוואי נזכה למעלת התם, ותמימים נהיה עם ה' א-להינו.

אורי שרקי

הרב אורי שרקי הוא רב קהילת "בית יהודה" בירושלים, מלמד במכון מאיר ובראש יהודי



דף ראשי | מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות
פיוט השבוע | 12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר
מוסדות וקישורים לוח מודעות ואירועים | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)


רננות קהילות שרות הפונותיקה הלאומית בית אבי חי המרכז לחקר המוסיקה היהודית בית התפוצות

סמל אקום