גירסת הדפסה

יה רבון של אבא

אסתר אטינגר

על מנגינה רווית עצב וכיסופים ל-'יה ריבון עלם', שהתגלגלה מחצרו של האדמו"ר מבובוב, שנספה בשואה אל בית אבא, שהיה חסיד סוכטשוב.

אל הפיוט – מלים, לחן וביצוע

יה ריבון של אבא

מתוך הגדה של פסח, ברלין, 1927, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

בראש הזמירות של ליל שבת, אחרי הדגים, לפני או אחרי כוסית "הברונפן" המבדלת בין הדגים לבשר, נהג  אבי ז"ל לזמר את י-ה ריבון עלם. והמנגינה - ארוכה, מורכבת ועשירה, נבעה מפיו על עליותיה ומורדותיה, לאט ומהר, בעליזות ובעצבות, בכמיהה ובגעגועים, מתאימה עצמה למילים, למשמעותן. תמיד קראתי לה "י-ה ריבון של אבא", בהיותה שונה מלחנים אשכנזיים אחרים שהכרתי לפיוטו של רבי ישראל נג'ארה. בחלוף השנים, ושולחן השבת של הורי המנוחים ניצב רק בחלומות ומרחף בזכרון, למדתי שהלחן הוא לחנו של האדמו"ר מבובוב, ר' בן ציון הלברשטאם הי"ד, בעל ה"קדושת ציון", שנולד ב-1874 וכיהן כאדמו"ר חסידי בבובוב שבגליציה משנת 1905. שם הקים ישיבה בשם "עץ חיים" ונודע בניגונים שהלחין. האדמו"ר נרצח עם כמה מבני משפחתו על ידי הנאצים ועוזריהם האוקראינים, בעיר לבוב בראש חודש אב תש"א (1941).

למרבה הצער כבר אינני יכולה לשאול מניין נחל אבי, אריה לייב הפטקה ז"ל, את הניגון של בית בובוב הגליצאי, ענף של חסידות צאנז, והוא עצמו חסיד סוכטשוב? האם עוד בנעוריו בפולין שבין שתי מלחמות העולם בהיותו תלמיד ישיבה ואחר כך חבר בהכשרה החלוצית של פועלי אגודת ישראל בלודז'? האם בבית אביו הרב החסיד שלמה הפטקה הי"ד שהסתופף בחצרו של ה"שם משמואל" - הרב שמואל בורנשטיין, האדמו"ר מסוכטשוב, שעמד בראש חסידות קטנה ולמדנית שאינה נודעת במיוחד בניגוניה? או שמא היה זה בראשית דרכו בארץ, בתל אביב של סוף שנות השלושים, באחד מדיבוקי החברים החלוצים שהתרפקו על ניגוני בית אבא שבגולה?

את בית הסבים שלי לא זכיתי להכיר, ואת הורי וקרובי להוותי לא שאלתי בזמן, וכעת, כאמור, אין לי את מי לשאול. רק הניגון נשאר במשפחה, כמענה וכחידה, עושה את דרכו הלאה לבנינו ובנותינו אחרינו ולשולחנות שבת קיימים ועתידיים.

תשובה חלקית לשאלותי מצאתי בין השאר בדבריו של מר יוסי גיל, שדרן רדיו "קול חי", הבקי מאין כמוהו במוסיקה חסידית. מר גיל מספר שניגוניו של הרבי מבובוב היו נפוצים ואהובים בכל קהילות פולין וגליציה, בייחוד ניגונו ל"י-ה ריבון". הפופולריות של הניגון היתה כה גדולה עד שהושמע גם מעל במת התיאטרון היידי. כששמע על כך האדמו"ר, שנודע גם בפעילותו ובמאבקיו בהשכלה ובציונות, הצטער צער רב על הפיכת ניגון הקודש לחול והוא אסר לשיר אותו. האיסור בוטל לבסוף, בטקס ברית מילה בו נכח האדמו"ר המלחין, שהסכים שישירו אותו על סמך דבריו של ר' ישראל נג'ארה בהקדמתו לפיוט, שבה נאמר שיש לזמרו לא רק בשבת אלא גם בזמנים אחרים. אז החזיר רבי בן ציון הלברשטאם את הניגון לאוהביו הרבים. מר גיל מוסיף שבתקופת השואה שרו החסידים את הניגון בשעות קשות ונוראות והוא הפך למעין המנון של חיזוק ואמונה. לאחר אחת האקציות בגיטו בוכניה שבפולין שרו את הפיוט בבכי ובתמרורים, בייחוד בבית האחרון כשהגיעו לפסוק "ואפיק ית ענך מפום ארייוותא".

לחנו של האדמור מבובוב הוא יצירה מוסיקלית מורכבת. הבית הראשון המתפקד אף כפזמון חוזר, "י-ה ריבון עולם ועלמיא אנת הוא מלכא מלך מלכיא..." מושר לרוב במהירות, בקצב הואלס, אם כי נשזרות בו נימות של עצבות. אך ארבעת הבתים הנוספים זכו כל אחד למנגינה משתנה, שיש בה שיאים ומורדות, חזרות על משפטים ומילים, והיא שונה מהפזמון ברוחה ורוויה בעצב וכיסופים. אלה נובעים בעיקר מהמילים הנושאות תקווה ובקשה לגאולת עם ישראל מגלותו בין אויביו, וכמיהה לשיבה לירושלים ולמקדש. למשל, בבית האחרון, "למקדשך תוב", מקדים את המילים קטע שירה ללא מילים, רצוף יה בבם, ששזורים בו חוטי קינה וגעגועים וכך גם הלחן למילים המבטאות את הכיסוף לירושלים ולמקדש. למנגינה כה עשירה יש מקצבים שונים, דגשים שונים למילים, וחזרות מרובות כדי לתת משקל יתר למשפטים ומילים נושאי משמעות. זהו פיוט של שבח לבורא עולם, לתהילתו מוקדשים שני הבתים הראשונים, ובשניים האחרונים בולטת הבקשה לגאולה ופדות. יש לציין שהשבת כלל איננה נזכרת בפיוט, למרות שייכותו לזמירות של שבת ברוב הקהילות. ובמסורות אחרות, מצא הפיוט את דרכו ל"בקשות" ול"שבחות", בהיותו מאגד שבח ובקשה גם יחד.

בסדנת הפיוט שלנו בירושלים למדנו את המנגינה הבבלית היפה לפיוט זה, שאף היא בעלת גרסאות שוות. מפי המוסיקאי אלעד גבאי חביבנו אף למדנו את הקטע בלדינו שנהגו להוסיף בקהילה בתורכיה בסוף הפזמון:  "יה סניור דל מונדו דה סימפרה אי סימפרה/ טו אל ריי אל ריי דה לוס רייאס". דהיינו, יה ריבון עולם ועלמיא וגו'. מחיבתו של הפיוט וניגונו, ניסו לקרבו אף לרחוקים בקהילה, הנשים למשל, שלא קראו ארמית או עברית. אבי, שר את הפיוט "בתרגום" מארמית ליידיש, דהיינו במבטא חסידי כבד, זר לרובנו, שיקשה מאד לחלץ ממנו את המילים הארמיות שבמקור ולזהותן. אולי גם נזדעזע ונסתייג ממה שייתפס באזנינו הרגישות כעיוות של השפה. אפשר לומר, עד כמה שיישמע הדבר מוזר ואולי אף מבדח, שהיידיש אימצה לה את הארמית. כך נהגה ל"אמץ" את הארמית גם בלימוד הגמרא בישיבות במזרח אירופה, וממשיכותיהן עד ימינו. כך נשמע "בתעתיק" החסידי משפט כגון "אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין": "אסר די בוי יחדין ריחין ונפשין" כאשר תי"ו לא דגושה הופכת לסמ"ך, שורוק הופך לחיריק וקמץ לשורוק או חולם. כך למשל "פרוק ית אנך מפום אריוותא" נשמע כך: "פרויק יס אונך מפים ארייווסו". כשהייתי קטנה בכלל לא הבנתי את המילים, המילה אתר שחוזרים עליה כמה פעמים נשמעה כך: "אסר אסר אסר, אסר די ביה..." במילה הנכפלת בדרמטיות היה משהו מפחיד, ולי נדמה היה כאילו מישהו אסור בכבלים מבקש על נפשו, קורא לעזרה. אך "מפי אריות", מפום ארייוותא, נשמע לי פחות מאיים כשהפך ל"מפים ארייווסו" המרוכך יותר. כיום מצויים ביצועים של יה ריבון בובובי זה מפי חסידים ומקהלות חסידיות השרים את יה ריבון במבטאם האופייני, כמו גם בגירסה  המופיעה באתר, (אם כי היא שונה מזו של אבי) ואני מרגישה ממש "בבית", שומעת את קולו של אבא מצטרף ושר עימם. בכל הגרסאות ששמעתי עד כה נשמרה "רוח הדברים", העושר והאצילות, והכל חוזר לנגינה של אבא שלא ויתר, ושר את הפיוט בדרכו, על כל שיאיו ומורדותיו, חזרותיו ודגשיו ובזה עשה אותו לשלו. אך אנו במשפחתנו, הדורות שנולדו כאן, שרים את המילים במבטא  הספרדי השגור על פינו.

"המנגינה של אבא" מצאה את דרכה לשיר אחד שלי שנקרא "עוד קטע מספר חלום השבת". זהו שיר-חלום, בו מצוטט הפזמון החוזר "יה ריבון עלם ועלמיא". כשקראתי את השיר לפני קהל, ופעם גם מעל גלי האתר, העזתי לשיר את הפסוק בקול מהוסס לפי "המנגינה של אבא". כאילו ביקשו ממני המילים שלא אותיר אותן ללא לבושן המוסיקלי, שהוא פס הקול המהדהד בשיר.

כי יש מילים וניגונים  המזהירים כאבני יקר. ביניהם אותו "י-ה ריבון" שעשה את דרכו ממחברו ר' ישראל נג'ארה, במאה השש עשרה בארץ ישראל, והגיע לתפוצות ישראל השונות. בנדודיו חנה בחצרו של האדמו"ר מבובוב בראשית המאה העשרים בגליציה, שהלבישו  בלחנו המפואר. והפיוט בלבושו זה התנגן בשבתות ובשמחות וגם בשנות רעה ובגיא צלמוות. והוא חזר ארצה אלינו, אל המקום שבו אנו רוצים ומבקשים להנחיל אותו לילדינו ולנכדינו כזיכרון לאבות וכשכיית חמדה העוברת מדור לדור.


מתוך הגדה של פסח, 1926, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

אסתר אטינגר

לנשמת  הורי, אריה לייב ודבורה הפטקה ז"ל, עשור לפטירתם

אסתר אטינגר היא משוררת



דף ראשי | מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות
פיוט השבוע | 12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר
מוסדות וקישורים לוח מודעות ואירועים | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)


רננות קהילות שרות הפונותיקה הלאומית בית אבי חי המרכז לחקר המוסיקה היהודית בית התפוצות

סמל אקום