דרור יקרא - אמנות השיר

יהושע גרנט

בעיצובו התבניתי של הזמר הנודע לשבת 'דרור יקרא' לדונש בן לברט שלובים יסודות מסורתיים וחדשניים לתקופה המרתקת שבה נתחבר, ראשיתו של 'תור הזהב' של השירה העברית בספרד המוסלמית. אלה ואלה נסקרים בזה, כמוהם כמהלכו התכני של השיר וזיקתו לנסיבות ביצועו.

אל הפיוט: מלים, לחן וביצוע

תבנית: חריזה סטרופית בסיסית, מחרוזות מרובעות

משקל: שקילה כמותית (מדגם 'הארוך' המקוצר, 'משקלו של דונש'[1])

סימן: 'דונש', בראשי טוריהן של חלק מן המחרוזות

 

א.

הזמר הנודע לשבת 'דרור יקרא'  לדונש בן לברט,[2] שזכה לתפוצה מרחיקת לכת בקהילות ישראל, שיר צנוע הוא בהקפו ובמהלכו, אך  מכמה וכמה בחינות רבות-עניין ניכר מבין טוריו המפנה החשוב ביותר, כנראה, בתולדותיה של השירה העברית בימי הביניים: הופעתה של אסכולה חדשה בספרד המוסלמית לקראת סוף האלף הראשון לספירה, שעתידה היתה להניב פירות שיר מופלאים ואף לשלוח שלוחות ולהשפיע השפעה מרחיקת לכת על מרכזי השירה העברית בדורות הבאים.

 

ב.

בתבניתו של 'דרור יקרא' שלובים זה בזה מסורת וחידוש.

 דפוס החריזה המופעל בשיר שלפנינו הוא הדפוס הבסיסי והשגור ביותר בשירת הקודש העברית מאז החלו להיחרז חרוזים בפיוט הארצישראלי הקדום, מאות שנים לפני דונש. לפנינו רצף של מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת; לכל ארבעת טוריה של מחרוזת משותף חרוז אחד ויחיד. בתום המחרוזת מתחלף החרוז בחרוז חדש, שישרור לאורך ארבעה טוריה של המחרוזת הבאה, עד שיומר באחר בזו שתבוא לאחריה:

 

 א (= '- בַת') / – א  / – א / –  א

 ב (= '- מִי') / –  ב  /   ב / –  ב...

 

סממן תבניתי נוסף הנקוט בשיר מוכר לנו היטב אף הוא מן הפיוט הקדום, מאז אותה תקופה שבה נפוצה בו החריזה: חתימת שם המחבר באקרוסטיכון. השם דונש חתום בראשי הטורים של המחרוזות הראשונה ('דרור... / וינצרכם... / נעים... / שבו...'), השניה והשלישית, וכן בראשי טוריה של המחרוזת האחרונה: שתי המחרוזות שבתווך אינן חתומות. ארגון זה של האקרוסטיכון איננו שגרתי: בדרך כלל 'פרוסה' חתימת השם על פני השיר כולו, או משולבת, לחלופין, באקרוסטיכון אלפביתי.

חידוש גמור לעומת מסורת הפיוט הקדום עולה כאן, לעומת זאת,  בתחום השקילה. טוריו של 'דרור יקרא' מעוצבים על פי שיטת השקילה הכמותית, המהפכנית, שהנהיג דונש. עד לדונש מעולם לא נשקלה שירה עברית בשיטה הקוצבת לטורי השיר סך מדויק וקבוע של הברות. אבל לנוכח השירה הערבית המפותחת, שבה נהוגה שקילה מדויקת המבוססת על שילובי שני סוגי הברות, ארוכות וקצרות, קבע דונש מערכת מקבילה לשירה העברית בדמות 'משקל היתדות והתנועות': במערכת זו צירוף שווא נע (או חטף) ותנועה רגילה יוצר תנועה ארוכה (='יתד') ותנועה רגילה כשלעצמה היא תנועה קצרה (='תנועה'). סדרות קבועות של יתדות ותנועות מכונות 'עמודים' והן אבני הבניין של הדגמים המשקליים המקובלים. כך כולל כל טור מטורי 'דרור יקרא' שני עמודי 'מְפֹעָלִים', עמודים שכל אחד מהם מורכב מיתד ושתי תנועות:

 

דְּ- רוֹר | יִקְ | רָא | |   לְ – בֵן | וּלְ | בַת

וְ-יִנְ | צָרְ | כֶם    | |   כְּ – מוֹ |  בָ | בַת....'

 

דונש היה מודע היטב לחידוש שבשיטה וראה בה תפארת לשירה בכלל ולשירת הקודש בפרט. את הדברים הללו ניתן להסיק מן השיר 'דעה לבי חכמה', שיר שבח שהקדיש דונש לפטרונו המפורסם חסדאי בן שפרוט, איש קורדובה. במהלך פתיחת השיר הזה פונה המשורר אל עצמו בקריאה לחבר שירי הודיה לאל רב הנפלאות דווקא במשקל מדויק, חדשני, מזוקק ומצוחצח:

 

וְהוֹדֵה הַיּוֹצֵר / לְבָבוֹת, הַנּוֹצֵר / נְפָשׁוֹת, הַבּוֹצֵר / לְרוּחוֹת כַּבִּירִים

בְּשִׁירִים נִשְׁקָלִים / חֲדָשִׁים, נִסְגָּלִים / בְּמִבְטָא נִגְבָּלִים / זְקוּקִים נֶחְקָרִים[3]

 

אך יש לציין כי בשירתו של דונש המשקל הכמותי העברי עדיין לא הגיע לידי בשלות גמורה. עדות לכך ניתן לראות בתופעה המכונה 'הנעת הנח': לעתים תכופות יחסית משמש בשיריו שווא נח כאילו הוא שווא נע לצורך יצירת יתד, כגון:

 

הֲ – דֹך | קָ | מַ  | |  יְ – אֵל | קַ | נָּא

 

אף שעוררה הסתייגויות הן בדורו של דונש והן לאחר מכן, הלך השימוש בשיטת השקילה הכמותית ונעשה רווח ומשוכלל יותר ויותר, עד שנעשתה לדרך המלך של השירה העברית בספרד ובשלוחותיה לדורות, בצד השיטה ההברתית דקדוקית, המסתפקת במניית הברות מלאות ומתעלמת מן השוואים הנעים והחטפים.

 

ג.

יש ב'דרור יקרא' חידוש גם מבחינת סוגו – מבחינת הקשר הביצוע שלשמו נועד. השיר הנו זמר לשבת, ואם כן איננו פיוט במובן המסורתי, כלומר שיר שנועד להשתלב בעבודת הקודש ה'רשמית',  שמקומה הטבעי הוא בבית הכנסת. אמנם גם בתקופת הפיוט הקדום התחברו יצירות שיר שנועדו להיאמר בבית הפרטי, אך גם יצירות אלה  - ברכות המזון המפויטות - נועדו להשתלב במסגרת ליטורגית רשמית, ממוסדת: ברכת המזון.[4] 'דרור יקרא' לעומת זאת הוא שיר 'חופשי', שאיננו קשור לברכה מסוימת, אף שנועד לעטר בזמר את שולחן השבת. ייתכן שנוצרו שירים כאלה גם לפניו, אך זהו השיר הראשון הידוע לנו במפורש כזמר לשבת. אפשר אם כן שאכן חידוש לפנינו מבחינה זו, ואולי קשור הדבר בכך שבאותה תקופה פונה השירה העברית אל עבר 'מרחבי מחיה' חדשים, מֵעבר לתחומו המסורתי של בית הכנסת: למן שירי ויכוח ופולמוס ועד לשירי שבח, יין וחשק חצרניים ועד לשירי הגות ושירים אישיים.     

 ייעודו של השיר ניכר בארגון תכניו. ארבע מחרוזותיו המרכזיות כוללות בקשות שגרתיות וכלליות לגאולה, המופנות לאל: נקם באויבי העם, שכר טוב למקיימי מצוות האל, שיבת ציון ובניין המקדש. אבל המחרוזת הפותחת והמחרוזת המסיימת שונות במהלכן והן יוצרות את המסגרת המגדירה את צביונו של השיר. שתיהן פונות אל האדם (ברבים או ביחיד) ולא אל האל – ושתיהן מתייחסות אל השבת.

 המחרוזת הראשונה מסתיימת במילה 'שבת', הקובעת את החרוז לכל ארבעת הטורים. היא נפתחת בהצהרה על החופש שמעניק האל בשבת 'לבן ולבת' (אליהם פונים גם הטורים הבאים: 'וינצרכם... נעים שמכם... שבו נוחו'): אולי ניתן לראות כאן ביטוי לכך שהשיר מושר בשולחן השבת, שסביבו ישובים בצוותא גברים ונשים כאחת.

בדומה לכך, אגב, מצהיר הרפרין בזמר לשבת 'ברוך אל עליון' לברוך בן שמואל ממגנצא (http://www.piyut.org.il/textual/270.html):

 

 הַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת, הַבֵּן עִם הַבַּת

לָאֵל יֵרָצוּ כְּמִנְחָה עַל מַחֲבַת

 

 גם כאן נסמכות זו לזו 'בַּת' ו'שַׁבָּת'; סביר מאוד, למעשה, כי רבי ברוך, בן המאה הי"ב, הושפע מ'דרור יקרא' לדונש, שהגיע גם לאשכנז.

נראה כי במקורה רמזה המחרוזת הראשונה ב'דרור יקרא' גם לעצם מעמד השיר על שולחן השבת, שיש בו חלק 'לבן ולבת'. בכתב יד מגניזת קהיר שפרסם עזרא פליישר לשון הטור השלישי הינה:

 

נְעִים שִׁירְכֶם לֹא יָשְׁבַּת

 

כלומר: שירתכם הנעימה לא תחדל (גירסה זו אכן נוחה יותר מן הגרסה הרווחת 'נעים שמכם ולא יושבת').[5]

 המחרוזת האחרונה מסתיימת בצירוף 'שבת קדשך' (הקובע גם הוא כמובן את חריזת כל טוריה) והיא פונה אל האדם השובת בשבת בלשון יחיד. הקריאה שבראשה, 'דְעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ', הנה מובאה מקראית (משלי כד, יד), אך ניתן כמדומה למצוא בה הד לעולם הרוחני שאליו השתייך דונש. הבחירה ב'חכמה', ולא ב'תורה', בתור 'כתר' – בצד הקריאה לשמירת השבת והמצוות בכלל, כמובן – עשויה  להעיד על הפתיחות המוצהרת לתרבות הכללית, בצד השמירה על המורשה היהודית, אשר מאפיינת הן את דונש בפרט והן את תור הזהב של ספרד, שדונש הוא ממפלסי דרכיו הראשונים, בכלל. בין השאר מתבטאת גישה זו, כפי שראינו, גם במלאכת השיר שעיצב דונש ואף יישם בשירתו.  

 



[1] עיינו לדוגמא אצל: דן פגיס, חידוש ומסורת בשירת החול, ירושלים 1976, עמ' 121.

[2] ד. 342 באוצר השירה והפיוט לדווידזון. השיר נדפס במהדורת נחמיה אלוני לשירי דונש (דונש בן לבראט, שירים, ירושלים תש"ז), עמ' נז-נט.

[3] ראו: ח' שירמן, תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית, ערך השלים וליווה בהערות ע' פליישר, ירושלים תשנ"ו, עמ' 121 – 122.

[4] על ברכות המזון המפויטות  ראו: ע' פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים 1975, עמ' 247 – 254.

[5] ראו: ע' פליישר, 'ענייני פיוט ושירה', בתוך: ע' פליישר (עו'), מחקרי ספרות מוגשים לשמעון הלקין, ירושלים תשל"ג, עמ' 191.



דף ראשי | מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות
פיוט השבוע | 12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר
מוסדות וקישורים לוח מודעות ואירועים | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)


רננות קהילות שרות הפונותיקה הלאומית בית אבי חי המרכז לחקר המוסיקה היהודית בית התפוצות

סמל אקום