מאגר הפיוטים והלחנים
מבואות,עיונים, הגיונות
קהילות שרות
  
פיוט השבוע
12 פיוטים נבחרים
שלח לך פיוט
מה חדש באתר
מוסדות וקישורים
לוח מודעות ואירועים
רשימת תפוצה
כיתבו אלינו
אודות האתר
  
מעוז צור ישועתי - עיון בפיוט   עיון בטקסט הפיוטעיון בטקסט הפיוט גירסת הדפסהגירסת הדפסה

הפיוט הוא מסוג הפיוטים ה'היסטוריים'.[1] הפיטן עוקב בצורה שירית אחר תולדות עמו, ומשבח את אלקים שחילץ את עם ישראל מכל הגלויות הרעות שבהן היה שרוי. בדברים הבאים יוצג מהלכו של השיר מבחינת תוכנו, ומבחינת מקומם של האני השר ושל אלקים בכל אחד מהבתים.

היו שטענו כי הפיוט אינו קשור דווקא לחנוכה, שכן נמנות בו גם הגאולה ממצרים, הגאולה מגזירתו של המן ועוד. כנגדם אמרו אחרים שהבית הפותח אותו, טרם שהוא מונה את הגלויות כסדרן, חותם ב'חנוכת המזבח', והדבר מנכיח את ימי החנוכה יותר מאשר את המועדים המציינים גאולות אחרות.

ואולם אף שבבית הראשון נזכרת חנוכת המזבח, ייתכן לקרוא את חתימתו של הבית הזה כמדברת בחנוכת המזבח של המקדש העתידי, שכן הבית כולו מדבר בשבח לאלקים ובמשאלה לבניית המקדש, לנקמה בגויים ולשירת הגאולה העתידית. חנוכת המזבח היא אפוא חלק מהצפוי במסגרת הקמת המקדש השלישי. כך מוסבר גם מקומו של בית זה בראש הפיוט: לפי קריאה זו, הפתיחה היא כעין הסיום, ושתיהן נובעות מתוך ההווה של השר, שאף הוא נתון בגלות ומבקש להיוושע ממנה.

הבית השני ממוקד בגלות הראשונה, אם ופרדיגמה לכל הגלויות, גלות מצרים. מצרים, המכונה 'עגלה יפהפיה' כילתה את כוחותיהם של ישראל, עד שאלקים הוציא את ישראל משם ביד חזקה, ותבע נקמתם של המצרים בים סוף.

הבית השלישי מתאר את זמניות השהיה בזמן בית ראשון בארץ ואת חטאי העבודה הזרה, שהביאו – כפי ששיננו הנביאים – לשבעים שנה של גלות בבבל.

בבית הרביעי, המתייחס לימי מרדכי והמן בפרס, בוחר המשורר שלא להתייחס לגזירה על כל יהודי פרס ולהצלה ממנה, אלא הוא מעמיד את המאבק על האישים הבולטים: המן ומולו מרדכי משבט בנימין. הפיטן בוחר גם לדבר ב'שפה של עצים', בעקבות המדרש התלמודי (עיינו בביאור), המשווה את המן לנעצוץ ואת מרדכי לברוש. שפה זו הולמת את סופו של המן, הנתלה עם בניו הרבים ועם קניניו על העץ.

בבית החמישי מטעים הפיטן בעיקר את נס פך השמן, שלזכרו נקבע חג החנוכה, אם כי הוא רומז גם למאבק הפוליטי – "יונים נקבצו עלי... ופרצו חומות מגדלי". בני בינה שקבעו את החג הזה הם חכמי ישראל שבאותו דור, שכן בניגוד לגאולות שנזכרו קודם שצוינו על פי המקראות, כאן נכנס לתמונה  הגורם הפעיל של חכמי הדור, שביזמתם קבעו ימי חג והלל.

בבית הששי נסגר מעגל: כאמור, הבית הראשון נכתב מתוך ההווה, וכאן, עם סיום השיר, חוזר הפיטן אל המציאות ההווית שלו - העולם הנוצרי שתחתיו הוא נתון, המכונה גם רומי או אדום. מתוך מצוקות ההווה, ומתוך התחושה שמלאה סאת הייסורים, תובע הפיטן מאלקים לחשוף את זרועו, הנסתרת עתה בנקמה בעם המשעבד ובהקמת הנהגה רוחנית מושיעה.

 

בולטת בפיוט זה ההתבטאות בלשון מדבר יחיד. תהליך ההיוודעות של הקורא בו אל הגוף הזה מדורג, שכן בבית הראשון נוכח האני של המשורר באופן מעודן – את המקדש הוא מכנה 'בית תפילתי', והוא מתחייב שעם בוא הגאולה הוא ישיר את שירתה. ואולם בבית השני, שבו מתחיל תיאור העבר, בולטת יותר לשון היחיד, שכן כאן חורגת הלשון מהמוסכמה הרגילה של הסיפור הלאומי: "עבדים היינו לפרעה במצרים" מומר ב"רעות שבעה נפשִׁי, ביגון כוחִי כלה, חיַי מררו בקושי..."  וכך ממשיך הפיטן בבית השלישי ומספר גם על הכניסה לארץ ובנין המקדש כאילו הם סיפור פרטי, או נכון יותר, הוא כפרט מגלם את הקולקטיב: אותי הביא הקב"ה אל המקדש. אותי הגלה הנוגש, אני עבדתי זרים, כמעט שעברתי (מן העולם), ואני נושעתי ממלכות בבל. ואולם, מעניין כי בבית הרביעי אין שוב נוכחות לאני השר המשרשר את השיר כולו. יש לתהות אם היעלמו של האני מבית זה קשורה לאופיה של גלות היהודים בפרס, המתוארת בו. את גלות פרס מתארים חז"ל כגלות של איבוד הצביון הלאומי של ישראל. את ראשית סיפור המגילה קוראים חז"ל כהשתתפות של ישראל והנאתם ממשתה אחשוורוש, סעודה הנחגגת לרגל חורבן המקדש, ושבה משמשים ליין כלים שהוגלו מן המקדש לפרס.[2] באופן ציורי נועצים חז"ל בתמונה זו את גזירתו של המן בהתנכרותם של יהודי שושן לזהותם. אולי הביטוי השירי שבפיוט משקף את העמדה הזאת, שבה זהות האני מטושטשת, ואין באפשרותו אלא לדווח על העובדות.

הבית החמשי, העוסק בהשתעבדות הפוליטית, התרבותית והדתית אל היוונים, משיב את הגוף הראשון היחיד אל מכונו: "יוונים נקבצו עלי... ופרצו חומות מגדלי..."

מעניין שהבית החותם, שדווקא בו שב הפיטן אל ההווה של דורו ואל משאלות העתיד, אין בו גוף ראשון יחיד כלל. הקולקטיב מזוהה כאן בלשון רבים – בגוף שלישי "נקום נקמת עבדיך", או בגוף ראשון "הקם לנו רועים שבעה". ייתכן שהוא נזקק לתעצומות הכלל כדי לגבור על מצוקות ההווה, והוא סומך את יתדות בקשתו-דרישתו לקרב את קץ הרעות, לנקום את נקמת האויבים, ולהקים מנהיגות ראויה, על כוחו ועל סגולתו של העם כולו, על מצוקותיו וסבלו של העם ועל מבוכתו ותעייתו.

 

וכיצד מיוצג הא-ל בשיר?

בראש הפיוט מופיעה פניה אליו בכינויי העצמה שתקווה גלומה בהם: "מעוז צור ישועתי". אלקים נזכר כנוכח, בגוף שני "לך נאה לשבח". הוא שיכוננן את המקדש והוא שיקום בגויים – "תכון", "תכין מטבח". מעניין שבבתים השני והשלישי עובר הא-ל ל'אחורי הבמה'. בבתים אלו הוא נזכר בלשון נסתר, בגוף שלישי "בידו הגדולה הוציא את הסגולה", "הביאני". ואולם דווקא בבית שבו האני נעדר ממנו, הבית הרביעי העוסק בגלות פרס, חוזר הא-ל בלשון נוכח – "נשאת... מחית... תלית". בבית החמשי, העוסק ביוונים, מששב האני אל השירה, מסתלק כביכול הא-ל. אין הוא  מופיע אף באחד מן הגופים. הנס "נעשה", כביכול מאליו... ולעומת הסתר הפנים הדחוס הזה, הבית המסיים מכיל נוכחות מרוכזת מאוד של הא-ל, הן בלשונות הציווי המרובות שבו - חשוף, קרב, נקום, דחה, הקם, הן בכינויים – קדשך, עבדיך. גם מבחינה זו שב הפיטן אל נעימת הקול שבה פתח, אלא שבניגוד לפתיחה שבה מחווה הפיטן את הידוע לו על העתיד, ומתחייב לשיר בשיר מזמור כתגובה על הישועה הצפויה, עובר הוא בבית האחרון לבקש, לדרבן או אפילו לתבוע מהא-ל לעשות את הידוע והמובטח הזה בקרוב.

 

(שרה פרידלנד בן-ארזה)

 

 



[1]  השווה לפיוט אחר הבנוי במתכונת דומה – "ברוך ה' יום יום".

[2]   ראו בבלי מגילה יא ע"א ויב ע"א.

 


מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות | פיוט השבוע
12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר | מוסדות וקישורים
לוח מודעות ואירועים | רשימת תפוצה | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)