English
 
  
סינדרום ירושלים שלי
כ"ה אייר תשס"ז 13 במאי, 2007

השבוע אנחנו מציינים את יום ירושלים. ארבעים שנה חלפו מאותה קריאה מפורסמת של מוטה גור "הר הבית בידינו". ארבעים שנה - שנות דור - שמצטרפות לאלפי שנים ודורות של כמיהה וגעגוע, של אינספור מלות אהבה לירושלים, שמושכת אליה בכבלי קסם משוררים והוזים, אוהבים וחולמים, שירים ותפילות, נבואות וקינות.

שירים רבים מספור נכתבו אודות ירושלים אבל נדמה שמבין כולם, זכה שיר אחד למעמד מיוחד והוא מתקשר בתודעה הלאומית לירושלים של "לפני" ושל "אחרי". שיר אהבה, מעין קינה, על ירושלים הבלתי מושגת, הכל כך קרובה ועם זאת רחוקה עד כאב. שירה של נעמי שמר, ירושלים של זהב.

במוצאי יום העצמאות של שנת תשכ"ז התקיים פסטיבל הזמר והפזמון, שהיה אחד האירועים המרכזיים בחגיגות יום העצמאות של אותן שנים. את ההצגה גנב שיר שלא השתתף בתחרות. בהפסקה, בעת ספירת הקולות, עלתה על הבמה זמרת צעירה ובלתי מוכרת, שולי נתן, ושרה בקול הפעמונים שלה את "ירושלים של זהב". שיר שכתבה נעמי שמר לבקשתו של טדי קולק, ראש העיר של ירושלים, שביקש שיר אודות ירושלים. השיר כבש מיד את לבות המאזינים.

שלושה שבועות לאחר מכן שוחררה ירושלים העתיקה. שירה של נעמי שמר הצטייר כנבואה. הוא הפך להיות מעין המנון. נעמי שמר כתבה לו בית נוסף מיד עם קבלת הידיעה על שחרור ירושלים. היא שרה אותו לראשונה לפני החיילים הלוחמים שגמלו לה בתשואות ובמחיאות כפיים סוערות. היא הודתה להם במבוכה ואמרה - מחיאות הכפיים מגיעות לכם. הרבה יותר קל לכתוב שיר מאשר לשחרר עיר...

על ירושלים המשכרת, המתגנבת אל הלב, פוצעת, מכאיבה, מחבקת, אוחזת בך ולא מרפה, כותב המשורר אלישע פורת. הוא מספר על היכרותו הראשונה עם ירושלים בהיותו נער רך בשנים, ואת מפגשיו עמה כחייל בשנות החמשים ולאחר מלחמת יום הכיפורים, עד למפגש מחודש עמה לא מכבר.

 הביצוע המלווה את השיר איננו הלחן המקורי של נעמי שמר אלא לחן מהמסורת הצפון אפריקאית שהולבש על המלים, עדות נוספת לפופולריות הרבה של השיר.

שבוע טוב

חנה פתיה

**********

 

"סינדרום ירושלים" שלי

"סינדרום ירושלים" שלי, אותה קדחת רגשית, התוקפת את הדורכים על אדמת ירושלים, התנפלה עלי לפני שנים רבות. עוד בטרם אובחנה בידי רופאי הנפש המלומדים. עוד בטרם הוגדרה ובטרם זכתה לשם הפיוטי, המגלה טפח ומכסה טפחיים, "סינדרום ירושלים". אני נפגעתי מנחת זרועה עוד בטרם הפכה למסדר זיהוי ושורת הזדהות של כל משוגעי העולם בעלותם ירושליימה.

    נער רך הייתי, כשעליתי לראשונה בחיי לירושלים. זה היה בטיול כיתתי, מסע של שני לילות ושלושה ימים, אל ביתה מכניס האורחים של סבתא מזל. הבית בצל האקליפטוס, בשכונת בקעה הישנה, שליד תחנת הרכבת. סבתא מזל מוצרי-מני היתה אמו של מפקד השיירות מהפלמ"ח, מכבי מוצרי-מני, שנפל בקרבות פריצת הדרך אל העיר הנצורה. בנו של מכבי, עודד מכבי, היה חברנו לכיתה. גם הוא כאביו לא זכה להאריך ימים. הוא נפטר בבית החולים שזה אך נפתח אז, "הדסה" עין כרם, במחלקה האונקולוגית שבקומה החמישית. כל החיים היו מונחים עדיין לפניו, הוא היה רק בן עשרים ושש במותו.

    סבתא מזל הזכורה לטוב, אירחה את ילדי הקיבוץ שלנו באהבה רבה. על הגג הרחב והשטוח של ביתה הונחו המזרונים והשמיכות בשורות ארוכות. ומי שעייף מיגיעות השיטוט בעיר הלא מוכרת, יכול היה לישון בין רכבת אחת לאחרת. כל כך מעט רכבות נכנסו אז ויצאו מירושלים, שאפילו תחנת הרכבת הסמוכה לא הפריעה את מנוחת העייפים.

    אני לא יכולתי להירדם. לא בלילה הראשון לטיול וגם לא בלילה השני. איזו קדחת מוזרה, התרגשות לא מוכרת, אחזה בי וטלטלה אותי ללא מנוחה. האם אפשר שהייתי אחד הקורבנות הכי צעירים של "סינדרום ירושלים"? בספרי החכמים של הפסיכולוגיה ורופאי הנפש לא מצאתי תיאורי חולים כל כך צעירים. הייתי מוסיף שורה או שתיים לאבן-שירי, שנחקקה לימים בירושלים, לאמור: "ההלך, בעמדך לפני השיר החקוק באבן, דע שכותבו לקה מנעוריו ב'סינדרום ירושלים'. עודנו נער רך הפעימו המגע עם העיר, עד שלא הצליח להרדם במשך שני לילות רצופים".

      אני זוכר שהלכנו במצעד הזוי, חלומי, מחומת אבן אחת למשנה. אני זוכר את אלפי המדרגות שטיפסנו בהן, להגיע אל ראשם של מגדלי ירושלים: מגדל ימק"א, מגדל הר ציון, מדרגות חוות הלימוד שממול לארמון הנציב, והמדרגות האדומות במעלה אל גגו של מלון המלך דוד. כל מגדל ממגדלי ירושלים, אלה שבעיר היהודית המערבית, ואלה שבעיר הירדנית המזרחית, אלה שממערב ואלה שמעבר לחומה, המטפסים בהרים שממזרח, כולם דקרו את לבי המתפרע דקירות עזות ומכאיבות. האם כתבו החוקרים, מחברי הספרים המחוכמים על "סינדרום ירושלים", על חודי המגדלים של העיר, שחדרו ממש אל לבי, ופצעוהו בפצעי אוהב מדממים?

    בסוף שנות החמישים שבתי אל העיר ואני חייל צעיר שליבו הומה אל העיר. כמו עשור חלף בין מפגש אהבים ראשון למשנהו. הקדחת ההיא, חסרת השם, התנפלה עלי שוב וביתר כוח. כחייל וסייר בחטיבת גולני, הגעתי הפעם למקומות הצרים והחשוכים ביותר שבעיר. ירדתי אל מערותיה וזחלתי במנהרותיה. למדתי להכיר את כל חמוקיה הנסתרים, את המעקשים המסוכנים של "הקוו העירוני", שעבר כמו צלקת גדולה בליבה של העיר המחולקת. שוב לא יכולתי לעצום עין לילות שלמים. ההתרגשות ההיא, הישנה, חזרה אלי. עם חדוות הגילוי וההתמצאות, הקרבה הפתאומית אל עמדות הלגיון הערבי המאיימות, המארבים, הפטרולים הליליים, הצליפות המפתיעות, והחדירות השקטות אל מעבר לסוללות העפר, מעבר לגדרות ושדות המוקשים.

     לא היה לי פנאי לתסמינים המסגירים של "סינדרום ירושלים" שלי. רציתי לבלוע את העיר בכל מלאותה. במהירות, בבקיאות, בידיעה מבוגרת. ובסקרנות שאין לה מעצור ואין לה גבול. הייתי מפקדה הצעיר של "עמדת פאג"י" שבצפון העיר. אל מול ביצורי בית הספר לשוטרים, ומצבורי המכשולים של סככות הענק של אונר"א, סוכנות הסעד של הפליטים. סבך השמות שלימים יהפכו למתחם "גבעת התחמושת". הייתי סייר צעיר שהוליך את אנשיו אל מעבר לתלתלי התיל, נער רעבתן שחמד את התאנים הנפלאות שבשטח ההפקר, ושהביא לבלגן גדול ולישיבה דחופה של ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית.

    החיילים הירדנים שבעמדה על החומה, ממול לכנסיית "נוטרדאם", קראו אלינו: "תל אביב קאפוט!", והעבירו כף יד שטוחה כסכין על צווארם. ואנחנו, בגרונות צוהלים של מתבגרים, קראנו אליהם בחזרה: "האמיר טלאל–טראללל!", ומיהרנו לתפוס מחסה, כשהם התרגזו ודרכו את נשקם. הייתי מוכן אז להשליך את נפשי הצעירה בשביל העיר המשכרת הזאת. הווייתה האבנית חלחלה אל תוך דמי הקודח, והתמקמה בתוכי לשנים רבות.

     זכרתי איך חיבקתי נערה חיבוק ראשון, בכיכר ציון המנומנמת, עם תום הריקודים של מפגש תנועת הנוער. רק לימים הבנתי, שגם חלחלות עורי גם הצמרמורות שחרשו את גבי, היו חלק מתסמיני "סינדרום ירושלים" הפרטי שלי. זכרתי לילה ארוך וקודח, ללא שינה, באפס כוח מההתרגשות שלאחר משחק הכדורסל המקדים, ומשיחת הנפש התנועתית הארוכה. על ערכים, על הקרבת הנוער, על ההתמסרות ללא חשבון לעיר הטורפנית הזאת. ואם גם נטשתי הפעם את המגדלים, ואם עזבתי את אלפי המדרגות, ידעתי בנפשי כל העת, באיזו ידיעה חושית, קדמונית: אני אל העיר הזו עוד אשוב, אני את העיר הזו לא אשכח. אני בלעדיה לא אוכל להעביר את חיי.

     ואכן, שבתי אליה. מובס וחפוי ראש שבתי אליה. מוכה בהלם קרב מתמשך, שלאחר המלחמה הארורה ההיא, מלחמת יום הכיפורים. הצירוף של "סינדרום ירושלים" שלי, עם הלם הקרב הפרטי שלי, היה קשה, מכאיב וכמעט שהפך לצירוף קטלני. עליתי אל העיר הזו, בנסיון אחרון ונואש, למלא את הנפש מחוליתה, לנסות ולהתמלא מחדש. להשתחרר מדכאון אחר המלחמה, שנאכף עלי בידו של שר הגורלות היהודי. מחדרי הצר שבמעון הסטודנטים, במעלה שכונת נוה גרנות, השקפתי סביבי ולא הכרתי את העיר. עגורני ענק פשטו על הרכסים שמסביבה. צווארי הברזל שלהם שברו ללא רחם את קו הרקיע המוכר. מהר גילה שבדרום ועד שכונת רמות שבצפון.

    ביתה של סבתא מזל, בצל האקליפטוס, שלאורך מסילת הברזל הישנה, בלב שכונת בקעה, שינה את צורתו ואיבד את קסמו הישן. ואפילו אבן ציון לזכרו של עודד מכבי ז"ל, שנתקלתי בה במפתיע, בלילה גשום וקר, בגינה שליד אחת הכיתות, בקמפוס של גבעת רם, גם היא לא הצליחה לקלף מעל לבי הפגוע את מוראות המלחמה הארורה ההיא. מגדלי ירושלים הישנה, שריגשו אותי פעם כל כך, ניצבו באויר הצלול, התנודדו לקול הפעמונים, כאילו הם ניצבים באיזה אלבום ישן שדהה. קולות הפעמונים  התחלפו בצריחות המואזינים, ומה שמשך בי פעם לצאת אליו, לרחף באויר השקוף מעל עמדות "הקוו העירוני", מזכרת ימי הנוער הלהוטים שלי, דעך לאיטו. קולות העיר שהקסימוני פעם, לא יכלו להתחרות בנביחות התותחים שהדהדו בתוכי, אלה שעלו מעיירות הבזלת הנטושות ותלי האפר שב"מובלעת הסורית".

    תקוותי כמעט שנכזבה. העיר האהובה בגדה בי. תסמונת "סינדרום ירושלים" שלי כבר החלה לנטוש אותי. האם החלה הקדחת המוטרפת שלי לחלוף? האם השכחה המיטיבה שלקיתי בה בעיר, היתה מסימני התרפאותי? הלכתי אל המקומות שקדחתי בהם בעבר. הקסם שלהם התפוגג. לאחר כמה שבועות של אכזבה, נטשתי את הטיולים בעיר. השתקעתי בספרים. שיקעתי עצמי עד שכחה בטקסטים העבריים העתיקים. אם אבני ירושלים בגדו בי, ואין בהן הכוח להשיב לי את נעורי, את שפיותי, את און אהבתי, הרי הררי הספרים המצפים לי יבואו במקומן.

     הליך הפרידה שלי מירושלים היה ארוך ומכאיב. בכל ביקור נשמט אל השכחה עוד זיכרון יקר. נמחקה עוד תמונה, נעלם עוד גל פעמונים, והפך לגעגוע. הלכלוך שלה התבלט לי פתאום, היובש שלה העוין, הרוחות שמנשבות בה בלי רחמים. הווייתה האבנית, חסרת הירק, התייצבה נגדי. "סינדרום ירושלים" שלי החל להיפרט לפרטים: תאריכים, שמות, רחובות, משהו מאד מפורר ולא מלוכד. חיי בירושלים, אלה שהיו במציאות, ואלה שרק נחוו בדמיוני הקודח, התכנסו לאיטם אל הזיכרון. הם פינו את מקומם לחיים אחרים, זכרונות אחרים, קדחת שכרון זרה.

    עד שיום אחד, באיזה תעלול חסר פשר של טווה הגורלות הנעלם, קיבלתי פניה לתת משירי למיזם שחזור השכונה "תמונה באבן". חקיקת תמונות מייסדי שכונת אוהל משה שבנחלאות. מעגל ענק נסגר לפתע בחיי. סבתא מזל מוצרי-מני, היכן את היום? הנער המסורבל שלא הצליח להירדם על גג ביתך, יעמוד ויקרא משיריו בלב העיר. עודד מכבי, זכר חבר רחוק ונשכח, היכן אתה? אני, שנתקלתי בציון לזכרך, מציב בעצמי זיכרון שירי לחיי. דודי אבנר ודודתי שוש לבית ילין, שני יקירי שהלכו לעולמם, שביתם היה פתוח בפני תמיד, ומלא אהבה למשפחתי, היכן אתם היום? הרי הייתם רועדים מאושר, אילו זכיתם להיות בין המוזמנים לטקס ההשקה של קביעת שירי באבן. נערתי האהובה, "יחידת חיי" מכיכר ציון הלילית, האם את היא העומדת כעת לצדי, כשכמעט אינני יכול לדבר מחמת פרץ ההתרגשות החונק את גרוני? ירושלים שלי, ה"שרוטה" בי ומצולקת בי, התנפלה עלי שוב לרגע, רגע מרגש אחד קצר.

     "סינדרום ירושלים" שלי, קדחת שגיוני ושכרוני, אהבת ירושלים שלי, חסרת הפשר וההגיון, כמיהתי העצומה לככרותיה, אבניה, מגדליה, כל אלה שבו והיכו בי פתאום. מי הוא טווה הגורלות הנעלם הזה, שמשיב לי אהבה כל כך מאוחרת, בשמה של ירושלים? זנוחתי היקרה, שכוחתי המלבבת, מרירתי המתוקה, ליבתי הנצחית?

     ידעתי שלא אעמוד בהתרגשות, אם אקרא בטקס משיריי, ובחרתי דווקא לקרוא את שירו של יהודה קרני "שימוני בפרצה". משורר נפלא שנשכח, מאהב ירושלים שנזנח. כמה היטיב לנסח את תשוקת המשוררים, תשוקת הנצח של המשוררים העבריים, להיות אבן מאבני ירושלים.

 

שִׂימוּנִי בַּפִּרְצָה

יהודה קרני

 

עִם כָּל אֶבֶן מִתְגוֹלֶלֶת שִׂימוּנִי בַּפִּרְצָה

וְחַזְקוּנִי בַּמַּקָבוֹת

אוּלַי אֲכַפֵּר פְּנֵי מוֹלַדְתִי, וְנִרְצָה

עֲוֹן הָעָם, אֲשֶׁר לֹא סָתַם אֶת הֶחֳרָבוֹת

 

מַה טוֹב וְיָדַעְתִי, כִּי אֶבֶן אֲנִי כְּכָל אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם

וּמַה אֻשַׁרְתִי בְּהִתְקַשֵּׁר עַצְמוֹתַי עִם הַחוֹמָה

לָמָה יִדַּל גוּפִי מִנַפְשִׁי, אֲשֶׁר בָּאֵשׁ וּבַמַיִם

הָלְכָה עִם הָעָם בִּזְעָקָה אוֹ דְמוּמָה

 

קָחוּנִי עִם הָאֶבֶן הַיְרוּשַׁלְמִית וְשִׂימוּנִי בַּכְּתָלִים

וְטוּחוּ עָלַי טִיחַ

וּמֵחוֹמַת הַקִּיר יְרַנְנוּ עַצְמוֹתַי הַכָּלִים

לִקְרַאת הַמָּשִׁיחַ

 

     קראתי את שירו בהתרגשות, והוספתי לו כמה מלים. אני מקווה שהקהל הבין אותן. כי אני לא זוכר מאין הן באו. שוב קדחתי לרגע בקדחת ההיא. ורק אמרתי שמיהודה הלוי, דרך יהודה קרני, ועד יהודה עמיחי, אחת הדרך החורכת את ליבות משוררי העברית, והופכת אותם לאבן מאבני העיר הזאת. וסוף כל סוף התפייסתי עם העיר, סוף כל סוף יכולתי לאהוב אותה בגלוי, מעל הקיר של פרוייקט התמונה באבן, בלי חשש שיאשפזו אותי בינות לקהל מטורפיה, ש"סינדרום ירושלים" טרף את חייהם.

אלישע פורת

 

אלישע פורת, בן קיבוץ עין החורש, הוא סופר ומשורר

 

לתגובות: hftaya@netvision.net.il

 



תגובות גולשים

הוסיפו תגובה למאמר

עיון בטקסט
ישראל, בביצוע שולי נתן
ישראל, בביצוע זיוה עטר
ישראל, בביצוע אברהם פררה
בהפקת האתר ישראל, בביצוע מימון כהן


מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות | פיוט השבוע
12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר | מוסדות וקישורים
לוח מודעות ואירועים | רשימת תפוצה | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)

סמל אקום