English
 
  
הסליחות הראשונות שלי
ו' אלול תשס"ז 20 באוגוסט, 2007

היקיצה בלילה, לפנות בוקר, לאמירת הסליחות, מכניסה מימד אחר לחייו של האדם - חודש אחד בשנה (או שבוע, לפי מנהג אשכנז) משנה אדם ממנהגיו הקבועים. מדי לילה הוא מתעורר - בין אם בשעה שעוד חושך ואפילה בחוץ ובין אם דמדומי בוקר - וקם לאמירת הסליחות. השינוי החד והפתאומי הזה בשגרת חייו של האדם איננו רק שינוי טכני, מעשי, חיצוני, אלא שינוי שנועד לטלטל אותו, לעורר אותו - שכן הלילה הוא לא רק הזמן המוחשי, המציאותי, בו האדם מקיץ בפועל ומתעורר משנתו. השינה כסמל לחוסר המודעות של האדם, לבריחה שלו מעצמיותו. כשם שהאדם הישן מנותק בעצם מהסובב אותו, לא מודע למתרחש סביבו, כך גם האדם המצוי בתרדמה רוחנית.

מאז חטא אדם הראשון, הבורח מה' ומעצמו, מנסרת בחלל העולם הפנייה אל האדם - אַיֶּכָּה? שאלה שנדמה כי היא מלווה מאז את האדם ושומרת את צעדיו, מציצה מאחורי גבו, מנקרת בתודעתו. השתלשלות של אותה שאלה אנו מוצאים אצל רב החובל הקורא אל יונה הנביא הנמלט מלפני האל ומפני השליחות שהוטלה עליו, ובעצם מפני עצמו, מפני התפקיד שעליו למלא בעולם. יונה, הישן בירכתי הספינה, מנותק לחלוטין מהסערה המתחוללת סביבו - ורב החובל, הנאלץ לגשת ולהעיר אותו משנתו, קורא לו: מה לך נרדם? קום קרא אל אלוהיך.

פיט השבוע - "בן אדם מה לך נרדם", הפותח במלותיו אלו של רב החובל אל יונה הנביא, הוא גם הפיוט הפותח את הסליחות הנאמרות בפי הקהילות הספרדיות בחודש אלול. אלו הן המלים המקדמות את פניו של האדם המקיץ לאמירת הסליחות.

השבוע כותבת על הפיוט הבימאית סיגלית בנאי והיא מספרת על המפגש הראשון שלה עם אמירת הסליחות.

מבין שלל הביצועים לפיוט בחרנו לדף הפותח של האתר לחן פחות מוכר, מהמסורת הספרדית-מערבית, בביצועו של החזן אברהם לופס קרדוזו. זהו לחן עתיק, שנוסח דומה לו נמצא בתוים שרשם בשנת 1857 החזן דוד אהרן די סולה מלונדון.

שבוע טוב

חנה פתיה

*******

 

 

הסליחות הראשונות שלי

סיגלית בנאי

 

בגיל 27 חזרתי לארץ אחרי שנתיים בניו יורק. מצאתי לי דירת חדר קטנטנה בנווה צדק, קניתי לי טוסטוס, ניסיתי להתחיל כאן בחיים חדשים. הלילות הראשונים במציאות החדשה, לבד, היו לא קלים. שכבתי במיטה בחושך מנסה להירדם, כשכל מה שהיה לי זהו תיק הבגדים שאיתו חזרתי מונח בארון העץ הישן והמון סימני שאלה לגבי העתיד הצפוי לי. המחשבות הריקות מילאו את ראשי בבהירות מכאיבה, השינה הייתה רחוקה ממני, שעות של עירות מבהילה, טורדנית. שאלתי את עצמי איך אנשים ממלאים את הוואקום הזה של הזמן שחולף, דקה אחרי דקה, לילה אחרי לילה. אולי הם צופים בטלוויזיה, אבל לי לא הייתה טלוויזיה, אולי הם קוראים ספר, אבל שום ספר לא הצליח לעורר בי עניין, אולי הם משוחחים עם מישהו, אבל לי לא היה עם מי לדבר בשעה ארבע בבוקר, לבד בחושך בעיניים פקוחות כשפתאום שמעתי מבחוץ חבטה עזה וקול דק של התנפצות. קמתי במהירות מהמיטה ויצאתי החוצה בכותונת קיצית ובשיער פרוע. הטוסטוס שלי היה מוטל על צידו על הכביש, הדלק ניגר ממנו כמו מפצע פתוח וגבר מזוקן שסביבו שישה ילדים קטנים מנסה להרים אותו. אחזתי בכידון וייצבתי את הטוסטוס על הרגלית. "סליחה ומחילה, אני מאוד מצטער. נעים מאוד. את הדיירת החדשה. סליחה ומחילה". "זה בסדר, לא קרה כלום. אתם גרים כאן?" – "אימא שלי. שולמית. השכנה שלך מלמעלה. אלה הנכדים שלה. אנחנו גרים לא רחוק". הילדים מביטים בי בסקרנות, מציגים את עצמם. ליאב, ישראל, שלומית... לבושים ומסורקים הם עולים ויושבים בואן משפחתי חבוט כמו בטיול שנתי. פתאום אני שואלת את עצמי, רגע אחד, השעה ארבע בבוקר, מה הם עושים כאן כאילו אמצע הצהריים, לרגע הכול נראה היה כל כך טבעי... "סליחות. אנחנו ממהרים לסליחות". "סליחות?" – "כן. היום מתחילים." ואז בלי לחשוב פשוט שאלתי "אפשר לבוא אתכם?". "ברוכה הבאה. למה לא. רק..." והוא משפיל את המבט. אני נזכרת בכותונת הקצרה, "רק שנייה". נכנסת לחדר, מחליפה לשמלה ארוכה, לובשת עליה חולצה עם שרוולים ארוכים, יוצאת, לרגע מהססת, חוזרת וקושרת סביב ראשי מטפחת, ליתר ביטחון. ופתאום כולנו יושבים יחד בוואן, כמו משפחה, הילדים שואלים איך קוראים לי ומה העבודה שלי ולמה אין לי בעל וילדים ואיפה אבא ואמא שלי.

בית הכנסת הקטן בנווה צדק מקבל את פנינו בחמימות נעימה. תכונה והתרגשות, ואיזו מן בהילות באוויר כשפתאום זה מתחיל. כמו פעימות של פעמון גדול מדנדן מילים שנסגרות במם שמכה ומהדהד בתוך ראשי: " ב ן   א ד ם  -  מ ה   ל ך  נ ר ד ם - ק ו ם  ק ר א  ב ת ח נ ו נ י ם "  אני מביטה סביבי, נשים מבוגרות בשמלות צבעוניות אוחזות בספר, שלומית הקטנה מגישה ספר לידי ואז המילים לובשות צורה וגוף של אותיות שחורות ועזות מנוקדות ובהירות שמכריזות "שְׁפֹךְ שִׂיחָה, דְּרֹשׁ סְלִיחָה, מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים    רְחַץ וּטְהַר, וְאַל תְּאַחַר, בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים".  אני עוצמת את עיניי, חשה חלק מהציבור שמתכנס לשוחח ולבקש סליחה יחד, בטכס מטהר של בין לילה לבוקר. צמרמורת עוברת בגופי, המילים סכות את ליבי כמו שמן טוב שיורד וניגר על הסדקים והבקיעים, ואיך זה שאף פעם לא שמעתי את השירה הגדולה הזאת שמטלטלת אותי כמו רעם בקצב משכר שהולך וגובר עד לזעקה:  "אָנָּא שְׁעֵה, שִׁמְךָ יוֹדְעֵי, יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים  -  לְךָ אֲדֹנָי, הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים".  אני חשה נכלמת יחד עם הקהל, מתחברת לראשונה לשירה המתגברת שהושרה בעברית במשך דורות בגלויות שונות, בעדן, בגדד, ירושלים, ניו-יורק, נווה צדק, הנה אני כאן מתרחצת באפסותי והפעמון ממשיך להדהד את המילים שנסגרות במם ומכוונות למישהו שמקשיב, שומע יודע ורואה הכול: "כִּי לְעוֹלָם, לֹא נֶעְלָם, מִמֶּנּוּ נִפְלָאִים - וְכָל מַאֲמָר, אֲשֶׁר יֵאָמַר, לְפָנָיו הֵם נִקְרָאִים". כמו בהשראה עליונה הריק של חיי חיכה למילים האלה שהתגלגלו אליו ביד המקרה ואני יודעת שמכאן והלאה הכול יהיה אחרת, אני לא לבד, מתעטפת בחום הקורן סביבי יחד עם כולם, כמו תחת טלית גדולה ומגוננת של אבא אחד: "הַמְרַחֵם, הוּא יְרַחֵם, עָלֵינוּ כְּרַחֵם, אָב עַל בָּנִים", אני נקודה קטנה באוקיאנוס הנצח, מתביישת ויודעת שחיי עוד עתידים להיכתב ועכשיו אתחיל מהכרה בכוח של הריק אותו חשתי בחדרי הקטן, לתחושת האפסות, הריק, השום דבר, ורק כך אדע שיש תקווה ויש עתיד:  "לְךָ אֲדֹנָי, הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים".

 

סיגלית בנאי היא בימאית ("אמא פאיזה", "החלוצים"), מרצה לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ובמכללת ספיר

 

 

 



תגובות גולשים

הוסיפו תגובה למאמר

עיון בטקסט
אלג'יריה-אורן, בביצוע הרב מאיר זיני
בבל, מקאם: ביאת, בביצוע מתפללי בית כנסת מרכז יהודי בבל
ישראל, מקאם: ביאת, בביצוע מרדכי כלפון
ישראל, בביצוע פרוייקט דיוואן הלב
לבנון-ביירות, בביצוע מתפללי בית כנסת הרמב"ם, חולון
לוב, בביצוע קבוצת פייטנים
ספרד המערבית, בביצוע אברהם לופס קרדוזו
ספרד ירושלים, מקאם: ביאת, בביצוע נסים שלום
ספרד ירושלים, מקאם: ביאת, בביצוע עזרא ברנע עם תלמידי המכון לחזנות
ספרד ירושלים, מקאם: ביאת, בביצוע הרב יצחק שילוני
ספרד ירושלים, מקאם: ביאת, בביצוע רפי איש-רן
ספרד ירושלים, מקאם: ביאת, בביצוע משה חבושה
ספרד ירושלים, מקאם: ביאת, בביצוע יחיאל נהרי
ספרד ירושלים, מקאם: ביאת, בביצוע הרב חיים לוק וברי סחרוף עם תזמורת ירושלים החדשה
פרס- שיראז, בביצוע מורד נדב
תימן-צנעא, בביצוע אהרון עמרם


מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות | פיוט השבוע
12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר | מוסדות וקישורים
לוח מודעות ואירועים | רשימת תפוצה | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)

סמל אקום