English
 
  
החוויה המיסטית
ד' אדר א' תשס"ח 10 בפברואר, 2008

שלום עליכם,

פיוט השבוע הוא פיוטו של ר' ישראל נג'ארה - 'יצא ציץ וימל' - פיוט ממסורת 'המפטירים', שהתקיימה בבתי כנסת ביוון ובטורקיה העות'מאנית מאז המאה ה-17. קבוצות של פייטנים, מוסיקאים וחזנים היו מתכנסות בשבת לשירת פיוטים - בדומה למנהג שירת הבקשות שהתפתח במקביל ברחבי המזרח וצפון אפריקה. לפי אחת האגדות שמקורה בקהילת היהודית הספרדית באדירנה (היא אדריאנופוליס, בגבול בין תורכיה לבולגריה), את מסורת המפטירים ייסד ר' ישראל נג'ארה עצמו.

אופי ההתכנסויות הללו היה בדגש מוסיקלי מובהק, כפי שניתן להיווכח מהתבוננות בכתבי היד של השירים ששימשו למעמדים אלו. כל כתבי היד של הפיוטים מן המאה ה-16 ועד ה-19 מסודרים לפי המקאמים התורכיים, בתבנית שקבע ר' ישראל נג'ארה בספרו 'זמירות ישראל' ויותר מכך ב'שארית ישראל', שלא ראה אור אך השפיע רבות על תלמידיו-ממשיכיו בארץ ישראל, בסוריה, בתורכיה וביוון. לכל שיר כותרת ובה פרטים כגון שם הלחן התורכי, הערבי או הספרדי עליו מבוסס הפיוט, שם הסוגה המוסיקלית התורכית, ושם התבנית המקצבית עליה מושתת השיר.

האתנו-מוסיקולוג, פרופ' אדוין סרוסי, חוקר שנים רבות את המוסיקה והפיוט בקיסרות העות'מאנית ופועל רבות לשימורה, תיעודה ותחייתה של מסורת המפטירים. המרכז לחקר המוסיקה היהודית, שפרופ' סרוסי עומד בראשו, העלה השנה, בשיתוף עם אתר הפיוט ובית הקונפדרציה (במסגרת פסטיבל העוד), מופע ששיחזר את שירת המפטירים כפי שבוצעה באיסטנבול בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, בביצועם של פייטנים, זמרים ומוסיקאים ישראליים המתמחים במוסיקה התורכית. הרפרטואר שנבחר לערב הזה כלל יצירות שרובן נאספו בקובץ 'שירי ישראל בארץ הקדם', שיצא באיסטנבול בשנת 1925 והוא אחד המקורות לקובץ הפיוטים שבוצעו בהתכנסויות של אגודות 'המפטירים'. במסגרת הפרויקט הזה הוקלטו רוב הקטעים מרפרטואר המפטירים שעדיין נמצאים במסורות שבעל פה השגורות בפי חזנים ופייטנים משלוש יבשות, נאספו יצירות בתווים בכתב יד, ונסרקו אוספים רבים של פיוטים הכוללים מידע על הביצוע המוסיקלי שלהם.

בשבועות הבאים נעלה לאתר הקלטות של הערב הזה והקלטות רבות נוספות של פיוטי מסורת המפטירים, ובכך אנו מקווים להעמיק את ההיכרות עם מסורת זו שכמעט ונשכחה.

בעמוד הראשי אתם שומעים את הפתיחה הקלאסית לביצוע של פיוטים ממסורת המפטירים, המקדים במקרה זה את הפיוט 'חדש כקדם ימינו' - פיוט נוסף ממסורת המפטירים. ההקלטה לקוחה מאירוע השקת האתר והמבצע הוא יעקב כהן, מוותיקי החזנים התורכיים בארץ, ואחד הבודדים שמכיר מקרוב את מסורת המפטירים, אותה למד בצעירותו באיסטנבול. את יעקב מלווים נגן הקאנון אלעד גבאי, נגן הנאיי איתמר שחר ומקהלת הילדים של קהילות שרות.

על הפיוט 'יצא ציץ וימל' כותב השבוע המשורר והסופר שבילי בנימין והוא כותב על החוויה המיסטית, על הניתוק מהאל ועל ההשתוקקות להתאחד עמו.

שבוע טוב

חנה פתיה

**********

יצא ציץ וימל

לאחר שקראתי את שירו של ישראל נג'ארה שאלתי את עצמי אם אני מסוגל לקוראו כשיר דתי ולאומי אשר בו הדובר אינו אלא מטונימיה המייצגת את העם היהודי הנכסף לאלוהיו ולשיבת ציון, והרגשתי שלא, לפחות לא בעיניי. ישראל נג'ארה היה יוצא דופן אפילו בקהילה הצפתית המהפכנית של האר"י וחבורתו. מספרים עליו שנהג לעמוד ברחובות צפת ולשורר, כמנהג הדרווישים הסופים המכונים 'קלנדרים', דרווישים אקסצנטריים אנטי ממסדיים ופרועים.

את אופיו הסוער של ישראל נג'ארה מיטיב לתאר זלמן שזר בספרו 'אורי דורות', אני מצטט מהפרק שכתב על המשורר:

לא תמיד הייתה דעת שלומי-אמונים נוחה מר' ישראל נג'ארה, כי היה איש הבוהמה לפי מהותו וסגנון חייו. ריננו אחריו שהוא מתהלך בין הערבים, שומע לפיוטי משורריהם ולמנגינות קהילותיהם, מסגל לשיריו מקצב פיוטיהם ומלחני פזמוניהם... אף הזהירו מפניו, וכנראה היה ר' חיים ויטאל עצמו בין המזהירים החמורים. מבלי להעיז לכנותו בשמו כתב עליו, כי... אסור לדבר עמו...

יצא ציץ וימל... שלוש המלים הפותחות את השיר מוליכות אותי לסיפור ממסכת חגיגה על הארבעה שנכנסו לפרדס, במיוחד אל מי שהציץ ונפגע, שאפשר לראותו גם כמי שנכנס לפרדס ונתאהב עד כלות באל, אני שומע גם את שם ספרו האנטי שבתאי של יעקב ששפורטש 'ציצת נובל צבי'. הוא מצפצף באוזני באופן 'מיסטי' מהמילים הפותחות בשיר, אני אומר מיסטי כיוון שהספר נכתב כמעט מאה שנה מאוחר יותר, וכיוון שרבי ישראל נג'ארה היה אהובם של השבתאים.

יצא ציץ וימל... יכול לסמל את התפרצותה של החוויה המיסטית הרגעית שכפי שהיא מופיעה כן היא נעלמת, או את התפרצות הרגע החמקמק של השירה, זהו מצב הרצוא ושוב. הצר שלא חמל יכול להיות הממסד, או הקהילה שעשויה לדכא כל ציץ שמנץ מהצצה, ולמשורר לא נותר אלא לפנות אל רחמי האל, שגם לו לא נותר אלא מעט אוהבים. הפנייה בסוף הבית הראשון מציינת את המצב האינטימי המתבקש בין האל האהוב למשורר המיסטי המאוהב.

הבית השני לגמרי אישי, הגלות היא הניתוק מהאל, מהאהוב, ושדי הגיל שמציינים את ימי ההתוועדות עם האל צמקו, ואולי הכוונה היא גם להיעלמות ההשראה, כי שדי גיל יכולים להוות גם דימוי לשירה או לנביעתה. שנותי ניתקו שבא אחר כך מסמל את ההתנתקות מהזמן ומהגוף ואת ההתנתקות המכאיבה מהאל, דבר שחוזר ונאמר במיטב שירת האהבה המיסטית בכל התרבויות. סיומו של הבית הוא בקשה בלשון יחיד, הט אלי אזנך, אפשר לדעתי לקרוא זאת כמו פנייה של מאוהב המבקש שאוהבו ישלים עמו.

יכולתי להמשיך ולפרש את השיר או הפיוט בית אחר בית עד סופו לפי שיטתי, אין צורך, מי שיש ברצונו הבין כבר משני הבתים לאן אני חותר ואיזה ישראל נג'ארה אני מעדיף לראות אל מול לבי. בעיני בשיר זה יש תרגום עברי של החוויה המיסטית הסוּפית בה המיסטיקן מבקש להתאחד עם האל ולהגיע אל המצב שלפני הפרידה, המצב שבמיסטיקה הסופית מוצג באמצעות שני מושגים: פָנָה, בָּאקָה, האחד מבטא את תכלית ההיבלעות באל והשני בליעתו של האל.

כמו תמיד, בחלוף הזמן הופך סבלו של המשורר לעונג המשותף של הקהל.

שבילי בנימין

שבילי בנימין הוא משורר וסופר        

נעמה מושקין, בוגרת החוג לצילום ומדיה דיגיטלית במכללת הדסה, ירושלים



תגובות גולשים

הוסיפו תגובה למאמר

עיון בטקסט
בהפקת האתר תורכיה – מפטירים, מקאם: חג'אז, בביצוע מתוך מופע המפטירים – ירושלים, תשס"ח
בהפקת האתר תורכיה-מפטירים, מקאם: חג'אז, בביצוע יעקב כהן
תורכיה-מפטירים, מקאם: חג'אז, בביצוע שמואל בנארוייה


מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות | פיוט השבוע
12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר | מוסדות וקישורים
לוח מודעות ואירועים | רשימת תפוצה | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)

סמל אקום