English
 
  
לשבת זכור
ה אדר תשס"ט 2 במרץ, 2009

שלום עליכם,

השבת הקרובה היא שבת 'זכור', השבת שלפני פורים, והיא מתייחדת בפיוטים משלה, קהילה קהילה ומנהגיה. הפיוט המפורסם ביותר מבין כל הפיוטים לשבת 'זכור' הוא פיוטו של ר' יהודה הלוי – 'מי כמוך ואין כמוך', המגולל את כל סיפור מגילת אסתר מראשיתה ועד סופה, תוך כדי שימוש במאות חלקי פסוקים ומקורות מדרשיים. זהו פיוט מורכב ומשוכלל, שמכיל ארבעה פרקים, שניים מהם בעלי אקרוסטיכון של א"ב והשניים האחרים של שם המחבר (אני יהודה הלוי הקטן ברבי שמואל הלוי ו-אני יהודה), ונוסף על כך – כל 82 בתיו של הפיוט מסתיימים בשיבוץ פסוק מן המקרא שבסופו המלה 'לו'. את הפיוט הזה נוהגים לומר כיום בשבת 'זכור' בכל הקהילות הספרדיות, אם בשלמותו ואם בחלקו.


מתוך 'מנהגים', גרמניה, 1692, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

שבת 'זכור' נקראת כך, משום שבה קוראים את הפסוקים המצווים על זכירת עמלק ומה שעשה לישראל בצאתם ממצרים. בשבת זו נוהגים להוציא שני ספרי תורה. באחד קוראים את פרשת השבוע ובשני קוראים את פרשת 'זכור':

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח: (דברים כה, יז-יט)

עמלק, אויבם הנצחי של ישראל מאז ולעולם, מסמל את הרוע והרָשע לשמם. עמים וממלכות עלו וירדו, חלפו מן העולם, והאיבה שבין עמלק לישראל פושטת צורה ולובשת צורה חדשה. כל תקופה וה'עמלק' שלה.

ה'עמלק' של מגילת אסתר הוא המן האגגי, מזרע עמלק. בלא מעט פיוטים לפורים מופיעה דמותו של המן כעמלק המבקש להשמיד את ישראל – למן הפיוט הקדום אשר הניא (שושנת יעקב), דרך פיוטו הנזכר של ריה"ל – מי כמוך – ועד לפיוטים למן המאה ה-17 ועד המאה ה-20.

פיוט אחד כזה הוא הפיוט 'עזר מצרי היית' – פיוט מן המאה ה-19 במסורת יהודי בבל, המספר את סיפור הצלתו של עם ישראל מידי המן, והפזמון החוזר שלו מבקש – תמחה את זכר עמלק / שמך יתקדש (הלחן של הפיוט הזה משמש גם פיוט לחג החנוכה במסורת בבל - הפיוט 'אז ירנן' של ה'בן איש חי').

על 'עזר מצרי' כותב המשורר יוסף עוזר, והוא כותב על פיוטים ועל שירי ילדים, על חג הפורים העובר גלגולים שונים במושב משפחות עולים בחבל התענכים, על הגעגוע לפיוט ולבית אבא, ועל התקווה לפיוט ישראלי חדש.

שבוע טוב

חנה פתיה

**********

עד לא ידע - בין פיוט לבין שירי ילדים לפורים

אני מאזין לפיוט 'עזר מצרי', נהנה מההאזנה הפסיבית שלי לביצוע. טון המזמרים מדגיש את האותיות ט' ו-ק' עמוק מתוך החיך במיומנות שנעלמה מהדור הצעיר וכמובן מילדי וממני. משהו מיוחד בביטוי המילים - החיריק תחת האות ש' במילה שִׁמְךָ, אינו מבוטא כמו E, הוא הרבה יותר קרוב לשוָא. לכן המזמר העירקי שר: שְׁמְךָ. כמו הבבלים שפוגשים בבית כנסת מנחת יהודה בקרבת שוק מחנה יהודה בירושלים. גם בהיגוי המילה יתקדש אין למעשה חיריק תחת היוד, הם שרים יְ...תְקַדָּשׁ. היו"ד שואית כאילו והיא עוטה קדרות. והנה המילה קַבְּצֵנוּ, הרי היגוי הק' עמוק מהחיך והיגוי הצ' דומה לס' שנפלטת באופן וירטואוזי בו הלשון מתקמרת בתוך החיך ומעניקה לאויר גלישה כאילו באה לאותת אולי כמה נחנק המן על החבל... האם אשיר כך, כשירתו של אבא, אי פעם, גם אני? האם יש לי שליחות כך לשיר?

קשה לי הפרידה מהצליל העמוק, רב ההוד הזה ובכל זאת אני עומד נבוך עם גרון שאינו גרון ניחר ומשתוקק להתחבר לשירה ששר סבא של סבא שלי אבל הגרון מסרב, מיתרי הקול שמשתוקקים לנגן, להתגעגע, להתרפק, כבר הפנימו גם את הקרשנדו של ראוול וגם את האדג'יו של אלבינוני ואת חליל הקסם ואת ... "אני פורים/ אני פורים/ שמח ומבדח/ הלא רק פעם בשנה אבוא להתארח// ללה לה אפצ'י / ללה לה אפצ'י"  ואת "ליצן, ליצן, ליצנים/ עליזים וצחקנים/ טרללה ברעשן/ טרללה בקשקשן/ פור פור פורים טרלה/ חג שמח חג נפלא"  וכמובן "זקן ארוך לי עד ברכיים/ קרניים לי קרני הליש/ היי צוחקת ושמחה כמוני מסכה"... 

סבא כדורי למשפחת עוזר. בגדד 1927

ואיך לא אזכיר את האמפטיה לצרכיו הרגשיים של הילד ב "לכולנו לכולנו/ על ראשינו זר/ כל אחת מאתנו/ היא מלכת אסתר... וגם אני אשיר/ הבאתי סוס אביר/  את מרדכי היהודי/ ארכיב ברחוב העיר – שביצעה אהובה צדוק למילותיו האווריריות של לוין קפניס ולחנו מלא האושר של נחום נרדי .הפיוט הבבלי הנזכר לעיל מתנגן בכבדות בוטחת. כמו לא עברו שינויים על היהודים, לא בהיסטוריה ולא בטרמינולוגיה, כמו לא התעבו הקונוטציות והאסוציאציות ואנחנו עדיין חווים איך מבקשים חורשי רעתנו: "...לַעֲקֹר בֵּיצַת עַם נוֹשַׁע..." וכמו עוד מעט קט ויגידו גם במהדורת החדשות: ישראל תבחר את המקום והזמן להגיב על פי מדיניות הביטחון של עם נושע...

אבא עליו השלום היה נעים זמירות. הוא לא לימד אותי את הפיוטים. הוא שר את חלקו של הפיוט ושתיקה היתה משתלטת עליו. לא טרח לחפש אנתולוגיה ולשיר לנו. ומעולם לא הכביר מילים כמוני, המפטפט, על סיבת שתיקתו. את החללים בין השתיקות היה ממלא בסיפורים על – איך סבא היה מספר להם בבגדד ואיך התארגנו נגד הערבים בלימודי עברית במחתרת, שאמא למדה ממנו עברית כתלמידת מחתרת ומה קרה בפארהוד ואיך ניצל מהמון ערבי אבל את המשך השיר כבר שכח, ו-היו זמנים... ככה נעל אבא את השיחה וידעתי שאינו יכול להבין שהדליק בתוכי דמעה ושאני אהיה בצרות מכל הגמגום הזה, כמו שעיניכם רואות כעת נכוחה.

ספר שירות ושבחות, בגדאד, דפוס שלמה בכור חוצין.

באדיבות מרכז מורשת יהדות בבל, אור-יהודה

קריאת מגילה בבית הכנסת מנחת יהודה

הורי עלו מבגדד ונישאו בארץ בט"ו בשבט בבית הכנסת מנחת יהודה בירושלים. לאבא היה פטיפון עם מנואלה ותקליטים של עבד אל וואהב, איסמהאן, ליילה מורד - תקליטי בקליט עבים שקיבלו אל תוכם את מדקרות הנחושת העשויים כמסמרים והפיקו את השירים. הייתי תינוק והאוזן קלטה את המוסיקה המזרחית שנחרטה במעמקים שם אינך יודע מה משוקע. כשגדלתי מעט צחקתי למילים הבלתי מובנות באחד השירים: איגרי איגרי איגרי, אבדה השפה הערבית ולא עברה אלי מהורי. מה הוא שר שם? משיב אבא: איגרי, הוא אומר: תיסע! רוכב הסוס פוקד על סוסו לנסוע.

לימים יספר לי אבא שכשהגיעו לארץ שמע לתדהמתו  זמרת שרה: עגלה עם סוסה בשדה תרוץ... זה נראה לו מוזר מאוד. מה מוזר? שבלשון של התורה שרים על עגלה עם סוסה. זה לא נראה לו עולה בקנה אחד עם השפה היקרה. אבא לא דבר במושגים של חילול הקודש, אלא על עולם המושגים המפתיע שנתגלה לו בשירים בארץ.

פורים תשכ"ב (1962) ואנו עוברים מירושלים למושב ברק בתענכים. אנחנו משפחה עירקית יחידה. השאר עולים חדשים ממרוקו. אז עדיין נהגו שבחגים כמו חנוכה ופורים התלמידים מציגים מחזה להורים. הצגנו את החולה המדומה. הצגנו את מלך סין ששילח את הזמיר שלו כשקיבל מתנה – ציפור קפיצים מזמרת ממלך יפן.

 

 

תשכ"ד (1964) - את התחפושות אנו מדביקים ב"דבק שקדים", ניילון אין עדיין בעולם. אבא כותב את ההצגות לפורים. בבית הספר יוצרים מחזה בכל שנה. אבא מעצב גם את התפאורה. המחזות בכתב ידו שמורים בביתי. אז במושבים הם היו האירוע הגדול בו נפגשו כל בני שלושת המושבים מול רחבת הבמה. את הבמה יצרו מפלטפורמות של טרקטורים. יפלח הטרקטוריסט מדבורה עשה את זה בשמחה. לא קיבלו  ולא דרשו כסף על מצווה כזו: הקמת במה לילדים אינה עבירה על איסור הקמת במות מחוץ למקדש. בבוקר שרנו מילים מאגדה ישראלית: בהרים כבר השמש מלהטת/ ובעמק עוד נוצץ הטל/ אנו אוהבים אותך מולדת/ בשמחה בשיר ובעמל/ ממורדות הלבנון עד ים המלח/ נחרוש אותך במחרשות / מה עוד לא נתנו ונתן לך/ אנו אוהבים אותך מאוד -  אלתרמן היה שם הפייטן בעל האגדה אותה חוויתי מדי בוקר. לא שרו את זה בבית הכנסת.

בערב התחילו לבוא האנשים. הם באו וישבו מול הבמה (כך גם באנו במוצאי שבתות לסרטים ולמשחקי כדורגל במושב). ואנחנו שיחקנו את מגילת פורים כפי שכתב אבא ובכמה מערכות. במערכה שנייה היו מחליפים תחפושות. לא היתה מוסיקת רקע ולמיטב זכרוני לא היו מכשירים חשמליים – מיקרופונים או מגברי קול. אבל היתה שמחת היצירה.

לא היתה לנו, הילדים, שום בעיה ללכת אחרי ההצגה לבית הכנסת לשמיעת מגילה. אבל ידענו: שם לא אנחנו במרכז. שם לא נקבל מחיאות כפיים. שם ישירו המבוגרים כמה פיוטים, אדון רביבו יתקוטט עם אדון פרץ על המקאם הנכון ואדון דנינו יעלב וירצה ללכת הביתה ואדון ויצמן ששם מאה קילו בושם על הלחיים ושמכריח אותי לתת לו נשיקות משני הצדדים של הפנים יפייס אותו במדרגות, איך אני יודע? כי כל זה קרה גם שנה שעברה וגם שנה שעברה, שעברה, שעברה- - -

את הפיוטים לא נבין בכלל. המריבות והצעקות יבהילו אותנו למדי ויצחיקו אותנו. אנחנו לא נהיה קהל בית הכנסת כשנגדל ורוב השמות יהיו כבר על האבנים הלבנות שבפתח המושב. אנחנו הילדים נגדל ונתחפש לישראלים. גם את שירי הילדות המעטים של פורים נשכח. גם בכלי התקשורת לא ישמיעו כבר את מה שהפך ל- "חקפורים חקפורים חקה דולה יהודים".

למה? כי האירוניה והסרקזם נצחו. המסכה היהודית-פורימית עוד אפשרה לפסוח על שני הסעיפים תחת הרשות להשתכר ולא להבחין בין ארור המן לבין ברוך מרדכי אבל הנטישה הכללית, גם של החזות היהודית וגם של האלטרנטיבה הישראלית הצעירה גרמו להתרסקות מוחלטת שמשתקפת במלוא האכזריות דווקא בריסוק המשמעות שנראה נוכח המילים ששכחו את התוכן שלהם והן שכורות ולא מיין: ל"חקפורים חקפורים" מרוסק המשמעות מצטרף "חג החנוקה"  (עמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך' יסביר לכם ששיר חנוכה  "מעוז צור ישועתי" הוא שיר קצת נאצי...).

 

 

על כרחי אני מבקש להתחבר שוב עם הפיוט כבד הביטוי, ששרים אותו בריתמוס שנאבק על חייו, שנוכחותו סמכותית.

את הפיוט הזה שרו יהודי בבל באהבה גדולה ואפשר שהביעו בו שמחה בדרכם, שכבר אינה ידועה לנו. סבא שלי כבר נפטר. סבתא נפטרה. הדודות שלי מצויות בבתי אבות במצבים סיעודיים כאלה או אחרים. דור הולך ודור בא, אין אבי ואמי בין החיים ואנחנו לבד עם הילדים הרכים מבקשים אחר מורשת שתהיה רלוונטית לבית ולא ב"קהילות שרות", לא בגלגול חרדי-חילוני של שירה בציבור אני חפץ אלא בהענקת חיים אמיתית לפיוט ישראלי חדש שיבוא כאבולוציה לפיוט ההולך ומתרחק ממני.

 

 

סבא יוסף כריים בן מתנה

 גם במושב, אחרי מלחמת ששת הימים, עברה בנו רוח אחרת. המנהל עבר מהמושב ובא מנהל חדש. אבא שלי התבקש עם יתר המורים להפסיק עם ההצגות האלה, המכבים עם החרבות שמעיפים את היונים לכל הרוחות, והמן שתלוי על העץ ...  אולי הפעם נעשה דוכנים, הילדים ישחקו בקליעה למטרה, יקבלו כרטיסים לפעלולי קרקס כיתתיים, תחפושות, הגרלות... וכך עשו. סיימתי את בית הספר ומאז נפסקו ההצגות. אין מחזה? גם אבא הפסיק לכתוב. יש לי מעט תמונות בשחור לבן מימי הפורים ההם. יש לי את מחזותיו שכתב לילדי המושב, חידונים ליום הפורים, מחזה על אחאב מותאם לילדי כתות היסודי, ועוד. ואת הקושי שלי כמי שגדל על שירי המושבים להתחבר לשירה המזרחית הפיוטית שיסודותיה בבית אבא.

בלילה לימדו אותנו לשיר. מסביב היו קרקורי הצפרדעים כי במושב עדיין לא עשו פעולות ניקוז. היו הרבה גחליליות. היו מרבדי חרציות צהובות. לא היה דשא. ארץ ישראל היתה רק מה שארץ ישראל. בלי דברים עתיקים. ככה לימדו אותי לשיר את "שיר תנועת המושבים":

בשנת 1987, בהחלטה שראשיתה במלחמת יום כיפור, הגעתי לישיבת אור שמח. פתאום הכרתי את הדמות ששמה חכם יוסף חיים בעל ה"בן איש חי"... וב"בן יהוידע" שלו כמה ביאורים משעשעים על המגילה. אבא החל לחבוש כיפה שחורה. לפורים שלנו, ששנים רבות לא היה מחובר לתכנים ההלכתיים חזרה התהודה היהודית הזו. אחר כך למדתי הלכות כתיבת סת"ם והנה עבדכם זכה לכתוב כמה מגילות אסתר בכתב נאה... בערך.

 יוסף עוזר

יוסף עוזר הוא משורר

 מגילת אסתר בכתיבתו של יוסף עוזר



תגובות גולשים

הוסיפו תגובה למאמר

עיון בטקסט
בבל, מקאם: חוסיני, בביצוע שלמה מועלם
בבל, מקאם: חוסיני, בביצוע הרב יעקב דוד חורי
בבל, מקאם: חוסיני, בביצוע משה חבושה
בבל, מקאם: חוסיני, בביצוע משה חבושה


מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות | פיוט השבוע
12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר | מוסדות וקישורים
לוח מודעות ואירועים | רשימת תפוצה | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)

סמל אקום