English
 
  
ליום העצמאות - המנון הלאומי
ב' אייר תשס"ט 26 באפריל, 2009

שלום עליכם,

לאורך כל הדורות נכתבו שירי געגוע ואהבה לציון, לארץ ישראל. במחקר מכונים לעתים שירים מסוג זה בכינוי 'ציוֹנים', בעקבות 'ציון הלא תשאלי', שירו הנודע של משורר ציון המובהק, ר' יהודה הלוי, שהשפיע השפעה מרובה על שירי ציון שנכתבו אחריו ובעקבותיו.

מאז ימי ריה"ל ועד ימינו אנו, ממשיכים להיכתב שירים לארץ ישראל. כך כותב ר' דוד חסין במאה ה-18 במכנאס שבמרוקו את 'אוחיל יום יום אשתאה', הרב יוסף חיים מחבר במאה ה-19 בבגדד את 'אל הארץ חמדה טובה' ומנחם דוליצקי, ממקום מושבו בפולין של המאה ה-19, כותב את 'אם אשכחך', הידוע יותר בשם 'ציון תמתי', על שום מלות הפתיחה שלו.

כמה מבין שירי ציון מצאו דרכם אל סדר הקינות בקהילות השונות. כך למשל נאמר 'ציון הלא תשאלי' בסדר הקינות לתשעה באב במנהג אשכנז, ו'ארץ חפץ נדחייך' של ר' יצחק בר ששת בן המאה ה-14, נאמר אף הוא בתשעה באב, במסורת צפון אפריקה.

בימי הקמת המדינה כתבו משוררים ופייטנים בני הקהילות הספרדיות שירי שמחה על הקמת המדינה, הקוראים לעלייה לארץ. נזכיר למשל את 'מה נאוו עלי' ממסורת בבל, שנכתב עם קום המדינה; את 'הדור החדש' שכתב רבה של יהדות לוב, הרב פריג'א זוארץ; את 'למולדת שובי רוני' ממסורת תוניס שכתב אשר מזרחי, ושני פיוטים ממסורת מרוקו – 'אסירי תקוה' של נסים דהאן ו'בינו נא מורדים' של ר' דוד בוזגלו, שנכתב על פי הלחן של 'באב אל וואד'.

גם 'התקווה' - ההמנון הלאומי – הוא בעצם שני הבתים הראשונים של שיר כיסופים לגאולה ולשיבה ולארץ שנקרא במקור 'תקוותנו'.

התקווה, ניו יורק, 1910, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

סמיכותם של יום הזיכרון ויום העצמאות קשה וכואבת. בשבוע שכזה לא קל לבחור פיוט שייטיב לבטא את שני הימים כאחד. 'התקווה' עשוי לענות על הדרישה הזו. שיר המושר במעמדים של צער ושל שמחה. ההמנון הלאומי.

על תהליך הפיכתו של 'התקווה' להמנון הרשמי כותב חבר צוות האתר, איתי מרינברג. על גלגוליו השונים של השיר ולחנו תוכלו לקרוא במאמרה של ד"ר רחל קולנדר גלגולו של המנון.

חג עצמאות שמח!

חנה פתיה

**********

עין לציון צופיה

 

בחודש אפריל 1897 פורסמה בירחון 'ציון' שיצא לאור בברלין מודעה בזו הלשון: "מצד ידיד השירה היהודית, שאינו רוצה ששמו יוזכר, נקבע סכום של 500 פראנקים כפרס עבור הנוסח הטוב ביותר של הימנון לאומי-יהודי". מי שביקש להסתתר מאחורי הכינוי 'ידיד השירה היהודית' היה בנימין זאב הרצל, אשר קיווה כי עד לקונגרס הציוני הראשון באוגוסט של אותה שנה יהיה גם לתנועה הציונית המנון לאומי, כשם שהיו לתנועות לאומיות אחרות שעלו על במת ההיסטוריה בשלהי המאה השמונה-עשרה. אולם התחרות לבחירת ההמנון הלאומי נכשלה; למעלה משנה לאחר שהוכרזה, כתב מקס נורדאו להרצל את הדברים החריפים הבאים:

ידידי היקר, ביליתי עם השירים הללו יום עגום. הם מוכיחים שאף אחד מבעלי הכישרון שלנו (שאיני רוצה לפקפק בקיומם), אינו נרכש לרעיון שלנו, ושהחובבנים העלובים שהשתתפו בתחרות יודעים אך ורק חלקלקות מתחסדת או דברנות מתפארת... ודוקא השירים שבהם הרגש מתבטא בכנות הגדולה ביותר נחרבים על ידי כך שאין מחבריהם יודעים את השפה.

 

נפתלי הירץ אימבר, באדיבות ויקיפדיה

 

באותן שנים, הלך והתפשט בין איכרי המושבות היהודיות החדשות בארץ ישראל שירו של נפתלי הרץ אימבר – 'תקוותנו' – שיר שפרטים רבים בתולדותיו לוטים בערפל: בנוגע למקום וזמן חיבורו, למשל, יש טוענים כי השיר נכתב בתקופת שבתו של המשורר ביאסי שברומניה, ויש טוענים כי נכתב כששהה המחבר בארץ – בראשון לציון או בירושלים; גם פרשת מנגינת 'התקוה' לא נתבררה עד כה באופן חד-משמעי (ראו על כך במאמרה של רחל קולנדר); אף אין ידוע מתי וכיצד בדיוק התהוו כמה משינויי הנוסח בשיר – תוך השמטת שמונה מבתיו.

בינתיים נעשה השיר לאיכרי המושבות כעין המנון בלתי-רשמי, והחל להישמע בהזדמנויות שונות גם באירופה. עם הזמן חדר גם אל כינוסיו של הקונגרס הציוני. למעמד מיוחד זכה השיר בקונגרס השישי (1903), בו פרץ ויכוח אוגנדה; אחד הנוכחים, הציר היינריך רוזנבאום מרומניה, אמר בנאומו: "עד הנשימה האחרונה נקרא 'עוד לא אבדה תקוותנו'", ובכך ביקש לבטא את חובת נאמנותה של התנועה הציונית לציון דווקא. אך החלטה רשמית על 'התקוה' כהמנון הלאומי התקבלה רק בקונגרס ה-18 (1933), בו הוחלט גם על מראה הדגל.

ואולם, גם החלטה זו לא היתה בגדר 'סוף פסוק' בתהליך התקבלותו של השיר; במהלך השנים ספג השיר ביקורות רבות, והוצע להחליפו. נזכיר כאן שתיים מההצעות המרכזיות:

בשנות השלושים של המאה העשרים, הפך שירו של ביאליק 'בִּרְכַּת עָם', הידוע בשורת הפתיחה "תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כֹּל אַחֵינוּ..." להמנונם של הפועלים אנשי העלייה השלישית, שביקשו לנשל את שירו של אימבר ממעמדו; הפולמוס בין מצדדי 'התקוה' ומצדדי 'תחזקנה' היה כה חריף, "עד שלעתים הפריע המחנה האחד ליריבו להשמיע את השיר בפומבי, ובכדי למנוע שערורייה היו מארגני הכנסים מגיעים לידי הסכם להימנע מהשמעת שני השירים יחד". הפער בין השירים בולט וניכר לעין: בעוד שירו של אימבר אפוף אוירה של תקווה משיחית פאסיבית ושל כיסופים וגעגועים מופשטים, שירו של ביאליק נושא אופי אקטיבי יותר, וקורא להמון העם להתגייס ולהטות שכם – במובן המילולי של המונח – להצלחת המפעל הציוני: "הוֹי, כֹּחוֹת נִפְרָדִים, הִתְלַקְּטוּ, הִתְקוֹשְׁשׁוּ! / עִבְדוּ שְׁכֶם אֶחָד בְּחַיִל וָעֹז!". להתגבשותו של רעיון החלפת 'התקוה' ב'תחזקנה' תרם גם הפער במעמדם של שני המחברים: בעוד אימבר לא זכה להכרה מיוחדת כמשורר, ואף נזכר כדמות שנויה במחלוקת מתקופת שהותו בארץ בסוף המאה התשע-עשרה, ביאליק נחשב למשורר הלאומי, או בניסוחו של דוד שמעוני: "כשבכה המשורר את בכי היחיד שלו, כששר את שירת היחיד שלו, שמענו כאילו האומה כולה בוכה, כאילו האומה כולה שרה".

גם מקרב המחנה הדתי בחברה הישראלית של אותם ימים עלו קולות התנגדות ל'התקוה'. גורמים שונים בו התקיפו את 'התקוה' על חילוניותה היחסית. הרב שמואל ברוך שולמן ביקש להחליף את 'התקוה' ב'שיר האמונה' של הרב קוק - "לָעַד חַיָּה בִּלְבָבֵנוּ / הָאֱמוּנָה הַנֶּאֱמָנָה / לָשׁוּב לְאֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ / עִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה".

לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל עלו התבטאויות שונות כנגד 'התקוה' מצד שני המגזרים הלא-ציוניים המרכזיים בחברה הישראלית – המגזר החרדי מזה והערבי מזה; דוברים שונים מן הקהילה החרדית הסתייגו מעצם ההכרה בסמל של הריבונות הלאומית החילונית, ולעתים גם מביטויים ספציפיים כגון "עם חופשי בארצנו", ודוברים מן המגזר הערבי הביעו תרעומת על חוסר הרלוונטיות של ההמנון לאזרחים שאינם יהודים, ואשר חלומם וחזונם שונה מזה המובע בשיר.

 

                            

צילום באדיבות אלישע איזנברג

 

 

 

 

צילום: נעם בן דוד

בימינו דומה כי המחלוקת כמעט הוכרעה, ורק לעתים עוד נשמעים הדיה הרחוקים; לאחר שנים של מאבק פרלמנטרי נקבע בשנת 2004 מעמדו של ההמנון בחוק. האם בכך תמו גלגוליו המפותלים של המנון המדינה? המנון לאומי, כך נראה, כמעט אינו יכול להיות מוגן מפני חילוקי דעות, ודאי בחברה רב-תרבותית רבת פנים ודעות כחברה הישראלית.

 

הבית הראשון והפזמון בכתב ידו של נפתלי הירץ אימבר, מחבר התקווה, תרס"ח, 1907

באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

 איתי מרינברג

המאמר מבוסס על שני מקורות עיקריים: מאמרו של גיש עמית, 'האומה והתקווה: כיצד זכרנו ומדוע שכחנו את נפתלי הרץ אימבר', בתוך: מכאן – כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, ו (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, דצמבר 2005), עמ' 86-105; וספרו של יעקב קבקוב, נפתלי הרץ אימבר 'בעל התקוה' (מכון הברמן למחקרי ספרות, לוד, תשנ"א).

למאמר המלא

איתי מרינברג, חבר צוות 'הזמנה לפיוט', לומד לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב; לאחרונה שותף בהקמת בית מדרש חדש בירושלים עבור אנשים שאינם יכולים לפנות את כל זמנם ללימוד, פרי יוזמה משותפת של בוגרי ישיבת עין-צורים וקהילת 'ידידיה'.



תגובות גולשים

הוסיפו תגובה למאמר

עיון בטקסט
ישראל, בביצוע יצחק אלגזי
ישראל, בביצוע ניצולי מחנה ברגן בלזן


מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות | פיוט השבוע
12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר | מוסדות וקישורים
לוח מודעות ואירועים | רשימת תפוצה | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)

סמל אקום