English
 
  
הדוד והרעיה בשיר השירים ובפיוטי חתונה
י"ט אב תשס"ט 9 באוגוסט, 2009

שלום עליכם,

ברוח 'עונת החתונות' פיוט השבוע הוא פיוט 'דוד ורעיה'. זהו הפיוט 'עת דודים כלה' המשמש במסורת היהודים הקראים כשיר לכלה. המסורת הקראית מייחסת את הפיוט לר' חיים בן סהל, שחי בירושלים במאה העשירית.

הפיוט מופיע, בשינויי נוסח, גם במסורת בבל, כשיר לחג הסוכות, ובשירת הבקשות של יהודי מרוקו, ואם אכן מקורו בירושלים של המאה העשירית, יש להניח כי עשה את דרכו לשם באמצעות סוחרים או שד"רים.

הרב ברוך גיגי כותב על הפיוט ועל השימוש הרחב שעושה לשון הפיוט בפסוקי שיר השירים, כדגם וכמשל לאהבת הדוד והרעיה.

שבוע טוב

חנה פתיה

**********

עת דודים כלה

כבר אמרו חכמים – 'הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו, מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת לפניו רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים' (בבלי סנהדרין קא, ע:א).

ריבוי השירים והפיוטים שמשתמשים בקטעי ביטויים ופסוקים משיר השירים, דורש זהירות רבה, לבל נהפוך אותו לזמר המושר בבתי משתאות.

עם זאת, רבים הדימויים בדברי הנביאים ובחז"ל המקשרים בין שמחת הנישואין של חתן וכלה, לבין הקשר האמיץ והמיוחל שבין כנסת ישראל לבין הקב"ה.

דימויים אלה הם דו-סטריים, לעתים אנו מבקשים שמחה ודבקות בה' כשמחה ודבקות של חתן וכלה, כדברי הנביא ישעיהו - שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּא-לֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי, כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ. או - וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל-כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱ-לֹהָיִךְ (סא, י ; סב, ה)ולעיתים הכיוון הוא שאנו מבקשים ששמחת חתן וכלה תדמה לשמחת הדבקות בה', כדוגמת הנאמר בברכות הנישואין:  שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם.

מתוך ספר מנהגים, הולנד, 1728, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל אביב

 

שיר השירים הוא ביטוי מובהק לדגם הראשון, שבו יחסי החתן והכלה משמשים דגם ליחסי כנסת ישראל עם הקב"ה. אף הפיוט שלפנינו אינו שיר חתונה, וכל דבריו אינם אלא משל לזיקת הדוד לרעיה. כיוון זה מתברר מן הבית האחרון שהוא הבית היחיד שמלותיו אינן לקוחות משיר השירים: מִיּוֹם נְדוֹדֵךְ נָשָׂאתִי רִיבוֹת, עוֹד אִם אֶשְׁכָּחֵךְ תִּשְׁכַּח יְמִינִי. הצלע הראשונה איננה פסוק, אבל מהדהדות בה הקינות לתשעה באב, שם מרבים לדבר על נדודי העם (ובלשון אחת הקינות: 'הִרְבָּה הַנְּדוד'). בצלע הזאת אומר המשורר שמיום בו החלו הנדודים נשא ה' ריבות, שמשמעותו היא שבמקום שהחתן ישא את כלתו על כפיים, הרי הוא נושא את ריבותיה ואת סבלה. הצלע השנייה לקוחה ממזמור קלז בתהילים – 'על נהרות בבל', ובעוד ששם השבועה נאמרת בפי הגולים הנשבעים לירושלים, בפיוטנו השבועה יוצאת מפיו של הדוד-הבעל לרעיה-הכלה הגולה והנודדת. יש כאן הצהרת ה' שהוא מצוי בצרה יחד עם כלתו-עַמו, בבחינת 'עִמו אנוכי בצרה' (ויש מקום לראות בביטוי 'נשאתי', גם לשון שבועה, שנשיאת הריבות היא חלק משבועת 'אם אשכחך').

בגוף השיר שוזר המשורר ביטויים שונים משיר השירים. הבית הפותח הוא - עת דודים כלה בואי לגני - מדגיש שמבחינת הדוד הגיעה העת למפגש, שהרי פרחה הגפן והנץ הרימון, אך כאן, בחילופי תפקידים משיר השירים המתאר יותר את געגועי הרעיה לדוד, הדוד הוא שמבקש את כניסת הרעיה לגן.

בשני הבתים הבאים יש פירוט של עת הדודים, שהרי הסתיו עבר והגשם חלף הלך לו, והשעה היא עת יציאה לשדה ולמדבר [=מקום המרעה], צאי נא ורעי בעקבי צאנך. כיוון שכך מבקש הוא 'קולך השמיעיני מראך הראיני'.

חָלַף הַגֶּשֶׁם הַסְּתָו עָבַר     קוּמִי רַעְיָתִי הַחֵשֶׁק גָּבַר

נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִין בַּמִּדְבָּר     שָׁם אֶתֵּן דּוֹדַי לָךְ מַחְמַד עֵינִי

יָפִית וְנָעַמְתְּ כַּשֶּׁלֶג שִׁנֵּךְ     דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ

צְאִי נָא וּרְעִי בְעִקְבֵי צֹאנֵךְ     קוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי מַרְאֵךְ הַרְאִינִי

נשים לב היטב, שבשיר השירים דברים אלו נענים ב-סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר (שיר השירים ב, יז) דהיינו בתשובה שלילית מצד הרעיה שטוענת לחוסר בשלות למפגש.

בבית הבא מדגיש המשורר שכבר ירד לרעות בגנים, וללקוט שושנים

יָרַדְתִּי עָפְרָה לִרְעוֹת בַּגַּנִּים     לִרְאוֹת בְּיָפְיֵךְ עֵינַיִךְ יוֹנִים

אָרִיתִי מוֹרִי לִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים     עָרַכְתִּי שֻׁלְחָן מָסַכְתִּי יֵינִי

רעיית הגנים ולקיטת השושנים הם הפסוקים בתחילת פרק ו' המביאים בעקבותיהם את המפגש המיוחל: יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת.. ומה יפה הוא שוזר בתוך הביטויים האלה את הביטוי 'אָרִיתִי מוֹרִי' מן הפסוק המתאר את בואו של הדוד לגן (שם ה, א), וממילא מבקש הוא לומר רעיתי בגנים, לקטתי שושנים, ועתה באתי לגן ואריתי מורי עם בשמי, ואני מבקש את בואך לגן בעקבותי.

מתוך מחזור וורמס ,גרמניה, 1272, באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

את הבית הזה חותם המשורר במלים 'עָרַכְתִּי שֻׁלְחָן מָסַכְתִּי יֵינִי' – הנשענות על ספר משלי (ט,ב): טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ. בספר משלי הכוונה היא לאשה החכמה שבנתה ביתה, חצבה עמודיה והכינה את התשתית לקניית החכמה והתבונה על ידי הרוצים בכך, בשימוש במלים אלו מבקש המשורר להדגיש שעיקר המפגש עם הדוד, מפגש עם החכמה ועם הנבואה הוא, בבחינת 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה'.

כאמור השיר ביסודו הוא שיר געגועי הדוד לרעיה, געגועי ה' לכנסת ישראל. עם זה, הרצון לראות בו פיוט לחתן וכלה בצד הפשוט, יש לו מקום, מתוך הכרה עמוקה כי שלב חשוב בכינון הבית הלאומי השלם, הוא בניין הבתים הפרטיים האישיים מתוך שאיפת הקודש. התפילה היא שבנין הבית הפרטי הזה יהיה בניין של נדבך וחורבה אחת מחורבות ירושלים, ומכח בנין פרטי זה ובנינים רבים נוספים, נזכה לכניסת כנסת ישראל אל הגן לחיבור המושלם שבין דוד לרעיה, וכדברי המדרש בפסיקתא דרב כהנא:

למטרונה שהלך בעלה ובנה וחתנה למדינת הים. אמרו לה באו בנייך, אמרה להם ישמחו כלותי. הרי חתניך, אמרה להם ישמחו בנותי. כיון שאמרו לה הרי בעליך, אמרה להם, הא חדו [=שמחה] חדו שלמה. כך הנביאים אומרים לירושלם בניך מרחוק יבואו (ישעיה ס, ד), והיא אומרת להם, ישמח הר ציון (תהלים מח, יב). בנותיך על צד תאמנה (ישעיה ס, ד), והיא אומרת להם, תגלנה בנות יהודה (תהלים מח, מח). וכיון שהם אומרים לה - הנה מלכך יבוא לך (זכריה ט, ט), היא אומרת להם הא חדו חדו שלמה - שוש אשיש בה'.

                         מתוך ברכת המזון, פרג, 1740, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

כך גם כשיש חתונה פרטית, יש מקום לשמחה חלקית, הציפייה והתקווה היא לבניין הבית כולו ולא רק לבניין של נדבכים, והבית כולו הוא: הנה מלכך יבוא לך, ואז נפצח בשירה: שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּא-לֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי, כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ.

ברוך גיגי

הרב ברוך גיגי הוא אחד מראשי ישיבת הר עציון ומלמד במוסדות שונים



תגובות גולשים

הוסיפו תגובה למאמר

עיון בטקסט
בבל, מקאם: צבא, בביצוע שלמה מעלם
מרוקו, בביצוע ג'ו עמר
מרוקו, נובה: למאיא, בביצוע מתוך מופע שירת הבקשות, ירושלים התשס"ו
מרוקו, מקאם: שיגא, בביצוע אמיל זריהאן
מרוקו -בקשות פשרת וישב, נובה: למאיא, בביצוע סמי אלמג'ריבי
מרוקו – לחן שירת הבקשות, נובה: למאיא, בביצוע הרב מאיר עטיה


מאגר הפיוטים והלחנים | מבואות, עיונים, הגיונות | קהילות שרות | פיוט השבוע
12 פיוטים נבחרים | שלח לך פיוט | מה חדש באתר | מוסדות וקישורים
לוח מודעות ואירועים | רשימת תפוצה | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)

סמל אקום