|
|
| |
|
צור משלו  מחבר לא ידוע
|
|
| צוּר מִשֶּׁלּוֹ אָכַלְנוּ | | בָּרְכוּ אֱמוּנַי
| | שָׂבַעְנוּ וְהוֹתַרְנוּ | | כִּדְבַר יְיָ
| | | הַזָּן אֶת עוֹלָמוֹ | | רוֹעֵנוּ אָבִינוּ
| | אָכַלְנוּ מִלַּחְמוֹ (אֶת לַחְמוֹ) | | וּמִיֵּינוֹ (וְיֵינוֹ) שָׁתִינוּ
| | עַל כֵּן נוֹדֶה לִשְׁמוֹ | | וּנְהַלְּלוֹ בְּפִינוּ.
| | אָמַרְנוּ וְעָנִינוּ | | אֵין קָדוֹשׁ כַּייָ
| | | בְּשִׁיר וְקוֹל תּוֹדָה | | נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ
| | עַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה | | שֶׁהִנְחִיל לַאֲבוֹתֵינוּ
| | וּמָזוֹן וְצֵדָה | | הִשְׂבִּיעַ לְנַפְשֵׁנוּ
| | חַסְדּוֹ גָּבַר עָלֵינוּ | | וְאֱמֶת יְיָ
| | | רַחֵם בְּחַסְדֶּךָ | | עַל עַמְּךָ צוּרֵנוּ
| | עַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ | | זְבוּל בֵּית תִּפְאַרְתֵּנוּ
| | וּבֶן דָּוִד עַבְדֶּךָ | | יָבֹא וְיִגְאָלֵנוּ
| | רוּחַ אַפֵּינוּ | | מְשִׁיחַ יְיָ
| | | יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ | | עִיר צִיּוֹן תְּמַלֵּא
| | וְשָׁם נָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ | | וּבִרְנָנָה (שָׁם) נַעֲלֶה
| | הָרַחֲמָן הַנִּקְדָּשׁ | | יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה
| | עַל כּוֹס יַיִן מָלֵא | | כְּבִרְכַּת יְיָ
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| ||
| | פיוט קדום המושר לפני ברכת המזון בסעודות השבת ברוב קהילות ישראל. ככל הנראה נכתב הפיוט בצפון צרפת, לא יאוחר מן המחצית השנייה של המאה הארבע-עשרה, ועד מהרה התגלגל לקהילות שונות ברחבי העולם היהודי, ואף זכה לחיקויים מספר – ובכל זאת, מחברו אינו ידוע לנו.
לא מן הנמנע שבמקורו נועד הפיוט לשמש כהקדמה לברכת המזון בסעודת מצווה סתם, ורק לאחר מכן זוהה דווקא כפיוט לשבת. קשריו לברכת המזון, מכל מקום, ניכרים ביותר: שלוש מחרוזותיו הראשונות של הפיוט מכוונות כנגד שלוש הברכות הראשונות של ברכת המזון – המחרוזת הראשונה, "הַזָּן אֶת עוֹלָמוֹ", עומדת כנגד ברכת הזן; המחרוזת השנייה המשבחת את האל "עַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה" עומדת כנגד הברכה השניה – "על הארץ ועל המזון"; המחרוזת השלישית, "רַחֵם בְּחַסְדֶּךָ / עַל עַמְּךָ צוּרֵנוּ", עומדת כנגד הברכה השלישית בברכת המזון הפותחת במלים "רחם... על ישראל עמך... ועל ציון משכן כבודך" וחותמת בבנין ירושלים. המחרוזת האחרונה, הנחתמת במלים "הָרַחֲמָן הַנִּקְדָּשׁ יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה / עַל כּוֹס יַיִן מָלֵא כְּבִרְכַּת ה'", עומדת כנראה כנגד ברכת היין הנעשית על "כוס של ברכה" לאחר ברכת המזון.
פרט מעניין נוסף קשור במנגינת הפיוט: בשנות השמונים של המאה העשרים נתגלה בכתב יד מתחילת המאה השש-עשרה תעתיק של תווי הפיוט, המתעד כנראה לחן יהודי מקורי, ולא לחן עממי-מקומי ש'הולבש' על מילות הפיוט; לחן זה נרשם על ידי מלומד נוצרי כפי ששְׁמַעוֹ מפי יהודי או יהודים בדרום גרמניה של אותם ימים. ככל הידוע, זהו רישום התווים הקדום ביותר המצוי בידינו לזמירות שבת, ואחד הקדומים במסורת הפיוט בכלל.
| |
|
|
