קינה לתשעה באב במסורת יהודי צפון אפריקה הנאמרת בתפילת שחרית של תשעה באב. הקינה חוברה ע"י ר' יצחק בר ששת (הריב"ש), בן המאה ה – 14.
הפיוט פותח בקריאת געגועים לציון - ארץ חפץ - שבניה חולמים לשוב אליה וקוראים לה לשלום ממרחקים. המילה שלום מרכזית מאד בבית הראשון, שממנו לא ניתן לשער כלל שמדובר בקינה. התחושה היא של שיר כיסופים לגאולה, לימים של שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתַיִךְ. ואכן לאורך כל השיר המשורר נע בין קינה לנחמה, בין חורבן לגאולה, כמו משוטט בין עבר, הווה ועתיד - בין זכרון ימות קדם של צִיּוֹן עִיר הַמְּהֻלָּלָה, לבין הווה של חורבן, שממה וגלות, כאשר כל העת שלובים אלו באלו הנחמה והצער. אולם הבית האחרון הוא כולו נחמה - המשורר פונה אל כנסת ישראל במילות אהבה יפות להפליא המושמות בפי הדוד, הקב"ה, הקורא לה לשוב לציון: שׁוּבִי יוֹנַת חֵן נֶעֱצָבָה, יוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר.