| |
|
בן אדם מה לך נרדם  מחבר לא ידוע |
|
| בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם | | קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים
| | שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה | | מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים
| | רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר | | בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים
| | וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה | | לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
| | וּמִפֶּשַׁע וְגַם רֶשַׁע | | בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסוֹנִים
| | אָנָּא שְׁעֵה שִׁמְךָ יוֹדְעֵי | | יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים
| | לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה | | וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים
| | | עֲמֹד כְּגֶבֶר וְהִתְגַּבֵּר | | לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאִים
| | יָהּ אֵל דְּרֹשׁ בְּכֹבֶד רֹאשׁ | | לְכַפֵּר עַל פְּשָׁעִים
| | כִּי לְעוֹלָם לֹא נֶעְלָם | | מִמֶּנּוּ נִפְלָאִים
| | וְכָל מַאֲמָר אֲשֶׁר יֵאָמַר | | לְפָנָיו הֵם נִקְרָאִים
| | הַמְרַחֵם הוּא יְרַחֵם עָלֵינוּ | | כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים
| | לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה | | וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים |
|
|
|
|
|
|
| |
|
| ||
| | פיוט הפותח את סדר הסליחות לפי נוסח עדות המזרח, הנוהגים לקום באשמורת השחר לאמירת סליחות במשך כל חודש אלול. אלו המלים הראשונות אתן נפגש האדם הקם משנתו ומגיע אל בית הכנסת: בֶּן אָדָם, מַה לְּךָ נִרְדָּם - קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים! בשכונות הירושלמיות הותיקות זכורים לטוב גבאי בתי הכנסת שהיו מסתובבים עוד טרם עלה השחר בין בתי המתפללים, דופקים על התריסים ומאיצים בהם לקום לסליחות: ס-לי-חות!! לא עת לשקוע בשינה. המשורר קורא לאדם לקום, להתעורר - לא רק מהשינה הפיזית, הממשית, אלא בעיקר מן התרדמה הרוחנית שקל מאד לשקוע בתוכה. השינה מסמלת את האדם השקוע בעצמיותו, בחומר, בחטא, לעומת מצב הערוּת המסמל את האדם המודע, המחפש ומבקש את קרבת האל ומצוי בבחינה עצמית של מקומו ומעשיו בעולם.
הפיוט פותח במילה בֶּן אָדָם ומסיים בכינוי הקב"ה בשם אדנוּת - אֲדֹנָי. בכך מעצים המשורר את הפער שבין האדם, שמן האדמה לוקח, הקרוץ חומר, ובין האל - אֲדוֹן הָאֲדוֹנִים. אולם בין שני הקצוות הללו של האדם החוטא ושל האל אֲדוֹן הָאֲדוֹנִים נפרשת בשיר הדרך להתקרב אל האל ולצמצם את הפער הזה - מצד אחד עמידתו של האדם החוטא מול האל בוידוי על חטאיו, האדם המתעורר לתשובה ומצד שני הקב"ה המרחם על בניו כאב: הַמְרַחֵם הוּא יְרַחֵם עָלֵינוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. | |
|
|
