פיוט קבלי מאת ר' אברהם מימין, תלמידו של ר' משה קורדובירו (רמ"ק), מחוג מקובלי צפת במאה ה-16. הפיוט זכה למעמד מיוחד הן במנהגם של יהודי חלב, הפותחים בו את שירת הבקשות בשבתות החורף, והן במנהגי עדות חסידים המזמרים אותו בשעת סעודה שלישית של שבת.
שפתו של הפיוט, הרוויה מונחים מתורת הסוד, עשויה להעמיד חיץ בפני הבנתו, לפחות אצל אלו שאינם מצויים בעולמה של הקבלה; אך אולי דווקא רוח המסתורין השורה עליו היא שהקנתה לו את מעמדו ואת ההכרה הציבורית הרחבה לה זכה, כמו גם התחושה כי היבטים מוסיקליים ותוכניים מתלכדים בפיוט זה לתופעה אחת: התנועה הקבועה מן המוצפן אל הגלוי, מן הנסתר והנעלם המתחדש אל הדבר 'שכבר היה לעולמים' – תנועה הפועלת בו-זמנית במישורים שונים של השפה האנושית בכלל ושל החוויה הדתית בפרט, ומזמנת עונג להולכים עימה.