|
|
| |
|
שחר אבקשך  ר' שלמה אבן גבירול
ספרד מאה 11 |
|
| שַׁחַר אֲבַקֶּשְׁךָ צוּרִי וּמִשְׂגַּבִּי
| | אֶעְרֹךְ לְפָנֶיךָ שַׁחְרִי וְגַם עַרְבִּי
| | | לִפְנֵי גְדֻלָּתְךָ אֶעְמֹד וְאֶבָּהֵל
| | כִּי עֵינְךָ תִּרְאֶה כָל מַחְשְׁבוֹת לִבִּי
| | | מַה זֶּה אֲשֶׁר יוּכַל הַלֵּב וְהַלָּשׁוֹן
| | לַעְשׂוֹת וּמַה כֹּחַ רוּחִי בְּתוֹךְ קִרְבִּי
| | | הִנֵּה לְךָ תִּיטַב זִמְרַת אֱנוֹשׁ עַל כֵּן
| | אוֹדְךָ בְּעוֹד תִּהְיֶה נִשְׁמַת אֱלֹהַּ בִּי
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| ||
| | שיר זה הוא אחד מפיוטי ה"רשות" ל"נשמת" אותם חיבר המשורר והפילוסוף הגדול ר' שלמה אבן גבירול, בן המאה ה-11. הפיוט נפתח בציון זמן, בשחר, הזמן המוליך לעבר הנבדלות של האור, היוצר את הדברים מחדש ומעניק להם נפח, צורה וגוף. בשעה הזו, בשחר המדמדם, בוחר המשורר לבקש את אלוהיו, כשהוא יוצא מאי הוודאות הלילית ועדיין אינו מגיע אל הזריחה במלואה, אל האור שיברר את הדברים, יבהירם ויבדיל אותם כפי שנבדלו מבראשית.
ייעודו של השיר ושמו תואמים להפליא את הזמן בו הוא מושר. שחר אבקשך, אומר המשורר, ומבקש רשות לעמוד לפני בוראו. עם שחר, בשעות שבין חושך לאור, שרים במסורת יהודי חאלב וצפון אפריקה את הפיוט הזה, שיר שהוא מעין מפגש - בין האדם לנפשו, לעצמו, בין האדם לאלוהיו.
רשות זאת היא שיר שהחוויה הדתית, הצהרת האמונה, מופיעה בו במלוא עוצמתה. זהו שיר תהילה לאלוקים, מעין שיר הקדשה למשורר, שמצהיר בסופו "לְךָ תִּיטַב זִמְרַת אֱנוֹשׁ עַל כֵּן / אוֹדְךָ בְּעוֹד תִּהְיֶה נִשְׁמַת אֱלֹהַּ בִּי" וכמעין שבועה בו, להקריב את כשרונו הפיוטי להלל את ה', כי לכך נועד מעשה היצירה. בפיוט מודגשת גם "ההטבה" שזמרת אנוש יכולה לגרום לאלוקים, לעשות לו נחת. מעין טובה הדדית. זהו שיר אמונה נשגב, שלם.
| |
|
|
