|
|
| |
|
בת ציון שמעתי  סימן בת/ציון הלוי חזק
|
|
| בַּת צִיּוֹן שָׁמַעְתִּי מְמָרֶרֶת אֲמָרֶיהָ
| | אֲהָה כִּי כוֹס שָׁתִיתִי וּמָצִיתִי שְׁמָרֶיהָ
| | אֱלִי עֲדִינָה לִשְׁכִינָה אֲשֶׁר חָשְׁכוּ מְאוֹרֶיהָ
| | כִּבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ
| | | הֵילִיל יַעַר לְבָנוֹן אֲרָזֶיךָ אֵשׁ אָכְלָה
| | וְשַׁעַר צִיּוֹן יִסְפֹּד כִּי אֵל עָשָׂה כָלָה
| | וְתִתְפַּלֵּשׁ הָעֲזָרָה כִּי שָׁבְתָה הָעוֹלָה
| | וְהַלִּשְׁכָּה תְּקוֹנֵן כִּי אָפְסוּ סַנְהֶדְרֶיהָ
| | | לִשְׁכַּת בִּירָה תִבְכֶּה אוֹי עַל זֶרַע אַהֲרֹן
| | וּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אוֹי עַל גְּנִיזַת אָרוֹן
| | וְהַפָּרֹכֶת תִּזְעַק אֵין לִמְקוֹמִי יִתְרוֹן
| | כִּי רָאֲתָה אַכְזָרִים גִּלּוּ אֶת סְתָרֶיהָ
| | | וְהַמַּחְתָּה מְקוֹנֶנֶת אַיֵּה קְטֹרֶת סַמִּים
| | וְלֵב אַהֲרֹן יִקָּרַע עַל אוּרִים וְתֻמִּים
| | וּמִזְבֵּחַ יִתְרַגֵּז עַל עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים
| | מַדּוּעַ לֹא בְעִתָּהּ יָכִינוּ סוֹדְרֶיהָ
| | | יְיֵלִיל כִּנוֹר לְוִיִּם מִי יָעִיר נְגִינוֹתַי
| | וְתַעֲנֶה מְנוֹרָה טְהוֹרָה מִי יַעֲלֶה נֵרוֹתַי
| | וְהָאֹהֶל מִתְאוֹנֵן אֵין מֵקִים יְרִיעוֹתַי
| | וְהַתּוֹרָה תִּתְרַעֵם כִּי חָדְלוּ שׁוֹחֲרֶיהָ
| | | חוּל יָחוּל הַשֻּׁלְחָן אֵי עוֹרְכֵי מַעֲרָכָה
| | וּכְהֻנָּה כֵּן תֶּהְגֶּה אֵיכָה שָׁבְתָה מְלָאכָה
| | וּבַת עַמִּי עַל כָּל זֹאת דִּמְעָתָהּ נִתָּכָה
| | כִּי לִפְנֵי צָרֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי שָׂרֶיהָ
| | | זֶה כַמֶּה מְיַחֶלֶת יוֹם רָצוֹן מִמְּךָ צוּר
| | קְשׁוּרָה כְּצִפּוֹר בְּיַד זָר וְאֶפֶס עָזוּב וְעָצוּר
| | קוּם בְּטֶרֶם יִתַּמּוּ עוֹלְלוֹת כֶּרֶם בַּצּוּר
| | וּפְקֹד כַּנָּה נְטַשְׁתָּהּ וּפָרַצְתָּ גְּדֵרֶיהָ
|
נוסח השיר על פי מחזור 'עוד יוסף חי' לתשעה באב
|
|
|
|
|
|
| |
|
| ||
| | קינה לתשעה באב במנהג הקהילות הספרדיות. עניין מופלא נקשר בזהותו של מחבר הפיוט: יש המייחסים את הקינה שלפנינו לא למשורר, כי אם למשוררת – בתו של ר' יהודה הלוי, או לחילופין בתו של ר' לוי אבן אלתבאן, שניהם ממשוררי ספרד – ומסתמכים בזה על החתימה 'בת (ה)לוי חזק'.
עניין מופלא לא פחות נוגע לדרכי עיצובה של הקינה: המשורר מוסר דברים ששמע מפי דוברים אחדים, מפתיעים בזהותם – 'בַּת צִיּוֹן', 'הָעֲזָרָה', 'הַמַּחְתָּה', 'מִזְבֵּחַ', וכיוצא באלו – וכולם מקוננים באוזניו, ובאמצעותו גם באוזנינו שלנו, על חורבן הבית. האנשת הדוברים הדוממים או מופשטים דרך כלל, מעניקה להם לב להרגיש, עין לראות, אוזן לשמוע, ובעיקר פה לבכות בו ולתנות כאבם.
דומה, כי הבנה מעמיקה של פיוטנו מתאפשרת מתוך השוואתו לקינה אחרת – הקינה 'אלי ציון ועריה', שמחברה אינו ידוע, ואשר נכתבה ככל הנראה מאוחר לקינה 'בת ציון שמעתי' (מופיעה לראשונה בכתב-יד מן המאה ה-14). קינה זו, החותמת בימינו את סדר הקינות במנהג אשכנז, אפשר שמקיימת דיאלוג עם הקינה שלפנינו: מעבר לחרוז הנדיר הדומה ('-רֶיהָ'), ולמחרוזת הפתיחה הדומה ("אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ / כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ / וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק / עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ"), ניכרת בה גם זיקת עניין ותוכן: הפייטן פונה לציון ועריה, ומבקש מהן לבכות "עֲלֵי אַרְמוֹן", "עֲלֵי גָלוּת", "עֲלֵי זִבְחֵי תְמִידֶיהָ", "וְעַל חִלּוּל כְּלֵי הֵיכָל"; אלא שבעוד 'אלי ציון ועריה' מאנישה רק את דמותה של ציון המתבקשת לקונן על כל שאירע בה, 'בת ציון שמעתי' מאנישה לא רק את ציון, אלא גם את התורה, את כלי המקדש, ואף את ליבו של אהרן – כביכול כל מי שנפגע בחורבן – ומעניקה בכך זווית אישית ומרגשת ביותר למאורעות.
| |
|
|
