ציון קחי כל צרי - אברהם החוזה

קינה לתשעה באב במנהג קהילות אשכנז, המופיעה מיד לאחר קינתו הנודעת של ר' יהודה הלוי, 'ציון הלא תשאלי', אשר שימשה לה כדגם-יסוד בתבנית השיר, בחריזתו, במשקלו ובנושאיו. מחבר הקינה מזוהה כר' אברהם החוזה, אשר חי כנראה זמן לא רב אחר ריה"ל.
המעיין בקינתו של ר' אברהם החוזה עשוי לתהות האם אמנם קינה לפניו; לאחר טור הפתיחה, שודאי רוח מועקה ועצבות שורה עליו – "צִיּוֹן קְחִי כָּל צֳרִי גִלְעָד לְצִירַיִךְ / אֵין דַּי לְמַעַן כְּיָם גָּדְלוּ שְׁבָרָיִךְ" – עובר הפייטן לתאר את ארץ ישראל באופן אידילי לגמרי: זו היא ארץ נפלאה, יוצאת דופן; נהרותיה מגיעים מגן-עדן, פירותיה מתוקים ואינם מקהים את השיניים אפילו בהיותם בוסר, בה מקור כל חכמה ודעת, מערכות הממשל והמשטר בה מתוקנות ופועלות היטב, ולבסוף – הישג שהפייטן מדגישו ביותר – בארץ זו נוסדו, לדעת הפייטן, שיטות חישוב השנים והתקופות. לכל אורך תיאורו מקפיד הפייטן על שימוש בלשון הווה, כביכול כך עומדת הארץ כיום; רק לקראת סופו מתפרצת ה'קינה' שבפיוט, בסדרה של זעקות שבר: "אַיֵּה דְבִירֵךְ מְקוֹם אָרוֹן? וְאַיֵּה הֲדַר הֵיכָל וְהַמִּזְבְּחוֹת? אַיֵּה חֲצֵרָיִךְ? / אַיֵּה מְשִׁיחֵךְ בְּעַד עַמֵּךְ יְכַפֵּר? וּמֶה הָיָה לְיַלְדֵי קְהָת? אַיֵּה נְזִירָיִךְ? / אֵיפֹה נְבִיאִים בְּנֵי עֶלְיוֹן? וְכָל יוֹעֲצֵךְ אָבַד, וְהָלְכוּ שְׁבִי מַלְכֵּךְ וְשָׂרָיִךְ...". דומה, כי דווקא בשל הטון המאופק שנקט בחלקו הראשון של הפיוט, מתעצם כוחו של חלקו השני; דווקא ההכרה העמוקה בסגולותיה של הארץ טרם החורבן, מעניקה לו לפייטן את הפרספקטיבה הראויה לבכי ולמספד, ואף לתקוות נחמה: "נַפְשִׁי מְאֹד נִכְסְפָה לִרְאוֹת בְּזִיו זָהֳרֵךְ / שָׁלוֹם יְהִי לָךְ וְרֹב שָׁלוֹם לְעוֹזְרָיִךְ".