פיוט הנאמר כסליחה בחודש אלול במנהג יהודי לוב, ומקורו בקובץ 'שפתי רננות' הכולל פיוטים קדומים שלעתים אינם ידועים מכל מקור אחר. מחבר הפיוט, ר' אברהם בן יצחק טויל, שיקע אותיות שמו – אברם טויל – בראשי המלים שלאחר מילת הקבע הפותחת את כל המחרוזות - "בִּירוּשָׁלַיִם".
אך ירושלים אינה רק מילת פתיחה או קישוט סגנוני בפיוט. למעשה, הפיוט כולו אומר ירושלים, מייחל לגאולתה, ומדבר עליה בלשון אוהבת. בכך הוא מצטרף לכאורה לפיוטים רבים, כגון קינתו של ר' יהודה הלוי 'ציון הלא תשאלי' והקינות שנכתבו בעקבותיה, השמות את ירושלים על ראש כאבן. אלא שבניגוד לאותן קינות, פיוטנו מתייחד גם במתן ביטוי לתמונה האידילית של ירושלים בגאולתה. תמונה זו, המנוסחת כולה בלשון הווה, כאילו הדברים מתממשים עכשיו ממש לנגד עיני הפייטן, דומה שאינה כה מצויה במסורת הפיוט; שילובה בפיוט המשמש כסליחה מעניק אולי תקווה מיוחדת, קונקרטית מאוד, לגאולה שלמה – אף בימי התחינה והאימה של הימים הנוראים.