English
 
 
  
על הפיוט אמנות השיר פירוש עיון בפיוט על המחבר מדרש פיוט אישי כיתבי יד ודפוסים עתיקים גרסת הדפסה  
 
 
 
ירד דודי לגנו (כתובה לחג השבועות) ר' ישראל נג'ארה
צפתמאה 16
יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ
לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ
אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה
שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים נָטַשׁ וּפָרָשָׁיו וְרִכְבּוֹ
וּבֵין שְׁדֵי אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׂם מְסִבּוֹ
בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ
רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם
כִּי לְמַעֲנֵךְ אֶעֱזֹב כָּל הֲמוֹנֵי מַעְלָה וְחֵילָם
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם
אָמְרָה אֲיֻמָּה אֶת שִׁמְעַת דּוֹד שְׁמַעְתִּיהוּ
וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיהוּ
יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ
לְחֻפָּה נִתְרַצְּתָה מְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם
וּכְנֶגֶד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע לָקְחָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲדִי עֲדָיִים
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עִם עַם זוּ קָנָה בְּסִינָי
וְאֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה וְהֶחָתוּם אֶקְרָא בְּאָזְנֵי הֲמוֹנָי
הִנֵּה הִיא כְּתוּבָה לְפָנָי
בְּשִׁשִּׁי בַשַּׁבָּת אַגִּיד אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן
יוֹם לְהַנְחִיל אוֹהֲבָיו תּוֹרָה אֵל חַי נִתְכַּוָּן
שִׁשָּׁה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן
בְּיוֹם מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר אֵל נֶעְלָם
הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן עַל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם
בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ לִבְרִיאַת עוֹלָם
לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִין וּקְהַל עֲדָתִי בְּכָל תְּפוּצוֹתֶיהָ
פֹּה בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ בְּיַד אֵל נִתְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ
כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ
אֵיךְ הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים
יָחִיד וּמְיֻחָד הוּא מוֹשִׁיב יְחִידִים
חִכּוֹ מַמְתַּקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים
אָמַר לַיְקָרָה וּנְעִימָה הַבַּת רַבַּת מַעֲלוֹת
נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו מִכֹּל הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת
יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת
יָמִים רַבִּים תִּהְיִי לִי וַאֲנִי אֵלַיִךְ לְגוֹאֵל
הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לָךְ פְּקוּדִים נֶחֱמָדִים מִזָּהָב עַל יַד יְקוּתִיאֵל
הֱוִי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל
וַאֲנָא אוֹקִיר וְאֵזוּן יָתִיכִי וַאֲכַסֶּה
כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ לְמִסְתּוֹר וּלְמַחֲסֶה וְלִמְכַסֶּה
וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא
וִיהִיבְנָא לֵיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי
תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים תִּחְיִי אַתְּ וּבָנַיְכִי
הָרוֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי
וּצְבִיאַת כַּלְתָא דָא וַהֲוַת לֵיהּ לְאִנְתּוּ
וּבְרִית עוֹלָם לְקֶשֶׁר אַמִּיץ בֵּינֵיהֶם שׁוֹת שָׁתוּ
יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ
וּצְבִי חֲתָנָא דְנָא וְהוֹסִיף עַל עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ
מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בְּאוֹרַיְתָא
וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגָּדָה וְתוֹסֶפְתָּא
הִקְדִּים לָהּ בְּתוֹרַת מֻקְדָּם רְמַ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה מֵהֶן לֹא יְמִישׁוּן
כִּי אוֹתָם יוֹם יוֹם יִדְרוֹשׁוּן
אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן
וְעוֹד כָּתַב לָהּ בְּתוֹרַת מְאֻחָר מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה נִקְדָּשׁוּ
לְמִנְיַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה פָּשׁוּ
מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ
וְדָא נְדוּנְיָא דְהַנְעֵלַת לֵיהּ כַּלְּתָא דָא לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת
מֵאֵת אָבִיהָ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת
לֵב לָדַעַת וְאָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ וְעֵינַיִם לִרְאוֹת
נִמְצָא סָךְ הַכֹּל בֵּין כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם
וְתוֹסֶפֶת וּמְאֻחָר וּמֻקְדָּם
אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם
וְרָצָה הֶחָתָן לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל עַם גּוֹרָלוֹ
וּלְהַעֲלוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בִּפְרִי יְשַׁוֶּה לוֹ
שֶׁאִם פִּחֲתוּ פִּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ
וְקִבֵּל עָלָיו הֶחָתָן אַחֲרָיוּת שְׁטַר כְּתֻבָּה
לְאִתְפְּרָעָא מִכֹּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין אִישׁ לֹא יֶהְנֶּה בָּהּ
מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה
וְקִבְּלוּ תַרְוֵיהוֹן תְּנָאִים נָאִים הַכֹּל בִּכְתָב נֶאֶסְפוּ אָסוֹף
כָּל אֶחָד מֵהֶם כַּאֲשֶׁר יִכְסוֹף
תְּנָאֵי בֵּית דִּין מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף
מַעֲשֶׂה יָדֶיהָ לוֹ וְעָלָיו כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ
בַּלַּיְלָה שִׁירֹה עִמָּהּ וּבַיּוֹם חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ
תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלֲלוּהָ בַּשְׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ
וְהַיְרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וָדִין עַל לוּחַ חֲרוּתָה
מִטּוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים עַיִן לֹא רָאָתָה
עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אוֹתָהּ
וְהַדִּירָה תּוֹרָה בְּקֶרֶן זָוִית מְעוֹנָהּ
כֹּל הָרוֹצֶה לִטּוֹל יִטּוֹל סַחֲרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ
וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה
וְשֶׁלֹּא יִשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת
כִּי אִם בְּבַת שַׁעֲשׁוּעִים יִדְבַּק וְאוֹתָהּ יָשִׂים בַּלֵּב וּבֶחָזוֹת
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקָּחָה זֹאת
וְשֶׁלֹּא יַנִיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת
וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת
נוֹהֵג בְּחָכְמָה וְלֶאֱחוֹז בְּסִכְלוּת
וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלֵי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכּוֹר
אַךְ לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכּוֹר
אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר
וְשֶׁלֹא יֵצֵא לְמָקוֹם רָחוֹק אוֹ בַיָם יָשִׂים נְתִיבוֹ
כִּי אִם סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח נֶגֶד לִבּוֹ
וְהָיְתָה עִמוֹ וְקָרָא בוֹ
וְכָל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ שְׁרִירִים וְקַיָּמִים
כִּצְבָא הַשָּׁמַיִם בַּשַּׁחַק נִרְשָׁמִים
לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים
וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן לְקַיֵם כָּל דָּבָר לַהֲמוֹנוֹ
וּלְהַנְחִיל יֵשׁ לְאוֹהֲבָיו וּלְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ
נִשְׁבַּע אֲדֹנָי בִּימִינוֹ
וְקָנָה הֶחָתָן קִנְיָנִים חֲמִשָּׁה
וּמֵהֶם תּוֹרָה וּתְעוּדָה וּסְגֻלָּה מְאֹרָשָׂה
וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה
יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ וְיֹאכְלוּ אֶת פִּרְיָם
בִּתְעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם
וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָם
וַיָקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ
וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ
וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ
יִשְׂמַח חָתָן עִם כַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ
וְיִשְׂמַח לֵב כַּלָּה בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר לְמַהֲלָלוֹ
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ
 
נוסח הפיוט על פי 'זמירות ישראל' לר' ישראל נג'ארה, מהד' פריס-חורב
גרסת הדפסה
 
על הפיוט
   פיוט מיוחד במינו לחג השבועות, מאת ר' ישראל נג'ארה, מגדולי הפייטנים בישראל בכל הדורות (צפת-דמשק-עזה, המאות ה-16-17). הפיוט התקבל במנהג רבות מקהילות ישראל. במרכז הפיוט עומדת הכתובה, אותו חוזה משפטי עליו חותם החתן ערב חתונתו, ובו מפורטים חובותיו כלפי אשתו – נושא טכני במידה רבה, שאינו שכיח כל כך בפיוטי חתונה, אלא שהחתן והכלה המתמסרים כאן זה לזה ומביעים אהבתם, אינם אלא הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל.
בתנופה פייטנית יוצאת-דופן, ובתעוזה לא מעטה – שאף משכה אליה חצים ידועים של ביקורת – פורט ר' ישראל נג'ארה את התחייבויות הקב"ה לעמו, תוך שהוא מתאר בקווים עדינים ויפהפיים כיצד העדיף האל לעזוב את מרכבתו השמימית ולהתייחד עם רעייתו-אהובתו: "יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ / לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב / וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ / ... / רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם / כִּי לְמַעֲנֵךְ אֶעֱזֹב כָּל הֲמוֹנֵי מַעְלָה וְחֵילָם / וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם".
לא בכדי יש הרואים בפיוט זה את אחד משיאי יצירתו של ר' ישראל נג'ארה; ההתחייבות הממונית הארצית הנזכרת בכל כתובה בישראל, הופכת כאן ביד אמן להתחייבות על התחדשות רוחנית בתורה מזה, ועל יראת שמים מזה. הניסוחים המשפטיים ה'יבשים' של הכתובה ה'רגילה' מקבלים כאן לבוש חדש ומרומם, ומשתלבים בשיר – כזרי פרחים, או ככוכבים – המעטרים את החופה המופלאה שבין שמים וארץ, בין ישראל לאביהם שבשמים.

   


דף ראשי | מאגר הפיוטים | מאמרים וכתבות | קהילות שרות
פיוט לכל שבוע | 12 פיוטים נבחרים | שלחו ברכה מפויטת | מה חדש באתר
מוסדות וקישורים | לוח מודעות ואירועים | כיתבו אלינו | אודות האתר
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)

רננות קהילות שרות הספרייה הלאומית בית אבי חי המרכז לחקר המוסיקה היהודית בית התפוצות
סמל אקום