נוסח הפיוט על פי 'זמירות ישראל' לר' ישראל נג'ארה, מהד' פריס-חורב
על הפיוט
פיוט מיוחד במינו לחג השבועות, מאת ר' ישראל נג'ארה, מגדולי הפייטנים בישראל בכל הדורות (צפת-דמשק-עזה, המאות ה-16-17). הפיוט התקבל במנהג רבות מקהילות ישראל. במרכז הפיוט עומדת הכתובה, אותו חוזה משפטי עליו חותם החתן ערב חתונתו, ובו מפורטים חובותיו כלפי אשתו – נושא טכני במידה רבה, שאינו שכיח כל כך בפיוטי חתונה, אלא שהחתן והכלה המתמסרים כאן זה לזה ומביעים אהבתם, אינם אלא הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל.
בתנופה פייטנית יוצאת-דופן, ובתעוזה לא מעטה – שאף משכה אליה חצים ידועים של ביקורת – פורט ר' ישראל נג'ארה את התחייבויות הקב"ה לעמו, תוך שהוא מתאר בקווים עדינים ויפהפיים כיצד העדיף האל לעזוב את מרכבתו השמימית ולהתייחד עם רעייתו-אהובתו: "יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ / לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב / וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ / ... / רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם / כִּי לְמַעֲנֵךְ אֶעֱזֹב כָּל הֲמוֹנֵי מַעְלָה וְחֵילָם / וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם".
לא בכדי יש הרואים בפיוט זה את אחד משיאי יצירתו של ר' ישראל נג'ארה; ההתחייבות הממונית הארצית הנזכרת בכל כתובה בישראל, הופכת כאן ביד אמן להתחייבות על התחדשות רוחנית בתורה מזה, ועל יראת שמים מזה. הניסוחים המשפטיים ה'יבשים' של הכתובה ה'רגילה' מקבלים כאן לבוש חדש ומרומם, ומשתלבים בשיר – כזרי פרחים, או ככוכבים – המעטרים את החופה המופלאה שבין שמים וארץ, בין ישראל לאביהם שבשמים.