שמיעה איכותית
על השיר על הלחן על הביצוע והמבצעים על הרקע המסורתי עוד על המקאם תווים גרסת הדפסה  
 
 
ספרי תמה תמימה ר' סעדיה בן עמרם
לחן: תימן-כללי
סַפְּרִי תַמָּה תְמִימָהסַפְּרִי נָגִיל בְּתֵימָא
בַּת מְלָכִים הַחֲכָמָהאָן מְקוֹמֵךְ סַפְּרִי לִי
עָנְתָה יוֹנָה סְעַדְיָהלִי בְּפַלְטֵרִין עֲלִיָּה
וַאֲנִי תּוֹךְ לֵב אֳנִיָּהבַּיְּפִי עוֹטָה מְעִילִי
דִלְּנִי יַא צַאח הַיַּאדִלְּנִי פַאנַא גְבִּיַּא
[הדריכני הו ידיד מהרההדריכני כי אני חסרת דעת]
וִאפְהַם אפְהַם לַא תַּעַיַּאאַיְן טַרִיק אַטְלֻבּ כְלִילִי
וְהָבֵן הָבֵן אל תתרשלהיכן הדרך אבקש את ידידי]
יַא מֻסַמַּא לֻבַּ אלַאלְבַּאבּוִאפְתְּחִי יַא צֻנַּה אלְבַּאבּ
[הו הקרויה לב הלבבותופתחי הו השמורה את הדלת]
אַן פִי אלְבֻּסְתַּאן אַטְיַאבּדַא כֻּרוּם דַא שַׁהְדּ חַאלִי
[כיוון שבגן מיני בשמיםאלו כרמים, וזה דבש מתוק]
הָרְשׁוּת בֶּאֱמֶת נְתוּנָהלָךְ שְׁלוֹמַת הַחֲתֻנָּה
אַל יְסִיתֵךְ צָר מְמֻנָּהבַּת וְאַל יַשִּׂיג גְּבוּלִי
בַּחֲרִי מִבְחַר מְקוֹמוֹתהֵיכְלֵי שֵׁן הַפְּנִימוֹת
וַעֲלִי מִתּוֹךְ תְּהוֹמוֹתוּשְׁמְעִי תַמָּה לְקוֹלִי
נַעֲלֶה הַר הָעֲבָרִיםנִשְׁכְּבָה יַחַד חֲבֵרִים
מִבְּלִי מַגַּע בְּשָׂרִיםשָׁם וְיִיטַב לָךְ וְגַם לִי
עֵץ פְּרִי הָדָר בְּגַנִּיוַעֲסִיסִי שָׁם וְיֵינִי
קַבְּלִי מִתּוֹךְ יְמִינִיכּוֹס אֲשֶׁר נִמְזָג בְּחַר לִי
מִבְּאֵר שֶׁבַע צְאִי לָךְוּזְנְחִי יַנְשׁוּף וְשָׁלָךְ
וַחְכְּמִי בִּינִי בְּשֶׁלָּךְמִיְּמִין אַל תַּשְׂמְאִילִי
רַחֲצִי טִנּוּף הֲסִירִיעֵת עֲלוֹת שַׁעַר חֲצֵרִי
קַדְּשִׁי אֶת הָעֲשִׂירִיגַּם תְּנִי חַלָּה וְאִכְלִי
מַעֲדַנִּים הַמְּתוּקִיםנֶחְלְקוּ שָׁלֹשׁ חֲלָקִים
זֶה בְּזֶה הֵמָּה אֲדוּקִיםסוֹד מְכֻסָּה הוּא וּפֶלִי
וְהַלְלוּיָהּ

גרסת הדפסה
 
 לחנים וביצועים נוספים
על השיר
    פיוט במנהג יהודי תימן, פרי עטו של ר' סעדיה בן עמרם, משורר שפעל ככל הנראה בראשית המאה ה-17, ואשר מיוחסים לו כמה פיוטים נוספים – למשל פיוט ההבדלה 'לנר ולבשמים'. לעומת פיוטים אחרים שחתימתם 'סעדיה' בלבד, החתימה בפיוטנו מלאה יותר – 'סעדיה בן עמרם' – ובכך מקלה על זיהויו של הפייטן. כפיוטים תימניים רבים אחרים משלב פיוטנו מחרוזות בעברית ובערבית.
הפיוט מתאר, ברובו, את דברי המשורר לנפשו. בטורים הבודדים המתארים את דבריה אליו, היא מצטיירת כמי שמשתוקקת אמנם למרומים, נכספת לשוב למקורה האלוהי, אך בה בעת סובלת מחוסר ידיעה של הדרכים הראויות העולות מעלה מעלה. מצב זה מניח את התשתית לניסוח מחודש ומשוכלל של יחסי גוף ונפש – נושא העולה במסורת הפיוט לדורותיה – שכן אל מול הניגוד הקוטבי הקונבנציונלי בין הגוף החומרי והנפש הרוחנית, מעמיד פיוטנו מערכת משולשת הכוללת בתוכה מלבד הנפש והגוף גם את הדעת, או ליתר דיוק, את השכל המדריך את הנפש במסעותיה. לא הגוף הוא המגביל אותה – אדרבה, בפיוטנו פזורים כמה היגדים חיוביים ביחס לגוף – כי אם התשוקה הלא-מעובדת שלה עצמה. זו תבוא על פתרונה, אך לא בהתנתקות הנפש מן הגוף ומן השכל, כי אם בהתמזגות עִמם ובהפנמת ערכיהם. הם, מצדם, יודעים היטב כי בדבר אחד נהנית הנפש מעליונות עליהם – לה נתונה היכולת להמשיך הלאה, לעולם שכולו טוב, בעוד עליהם נגזר, כמשה רבנו בשעתו, להתבונן בארץ המובטחת ולא לבוא עדיה.
   
תימן ראשי | פיוט ושירה | גלריית וידאו | מאמרים | רדיו תימן | אודות
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס
© כל הזכויות שמורות, סנונית (ראה תנאי שימוש)

מכון בן צבי רננות קהילות שרות הספריה הלאומית ארכיון הצליל בית אבי חי המרכז לחקר המוסיקה היהודית משרד החינוך מנהל תרבות אקום