בין פורים לפסח

פורים מאחורינו, ברוך השם יש מי שיגיד, משאיר מאחוריו את הבלבול והשאלה שתלווה את הדרך אל החופש המתקרב.

בימים אלו אני זוכרת בעיקר שני דברים הקשורים לאבי: היה ערב, חזרנו אבא שלי ואני מבית הכנסת. יצאנו מתפילת נעילה, יום כיפור לפני כ-15 שנה. חיינו אז בבואנוס איירס ובית הכנסת היה כ-20 דקות הליכה מהבית. מאוד אהבתי לשוחח עם אבא שלי בהליכות האלה. הן לא היו טיפוסיות כי במהלך כל השנה הייתי הולכת לבית הכנסת לבד. אבל בימים הנוראים אבא היה מצטרף, נותן למחשבותיו הרוחניות להציף אותו ואפילו משתף אותי בהן. באותו ערב יום כיפור חזרנו הביתה, היום אני רואה בדיוק את המקום בו עמדנו ברחוב, ואמר שהלוח העברי חכם מאוד. הוא נותן לנו תחנות מאוד ברורות, אפשרויות ליצור קשר עם עצמנו ועם הסובבים אותנו ממקום רוחני אחר. מקום שביום יום מתפספס מכוח השגרה וההישרדות. הוא דיבר אז בהתרגשות וגאווה יהודית מסוימת על חשבון הנפש של הימים הנוראים ועל מושג המחילה. ומיד קופץ לתודעתי זיכרון נוסף, סדר פסח אצלנו, בבית בבואנוס איירס. לא סדר ספציפי אלא כל שנה אותו נסיון של אבא שלי להבין בקול רם את משמעות החופש ולמה חשוב היום להמשיך ולדבר על יציאת מצרים. בית חילוני הבית שלנו וכל זיקה למסורת מצד אבא שלי חשובה לי כמו מים ביום חם.

פורים בקוטב הדרומי הוא חג שכמעט לא קיים. כמעט אף פעם אינו נופל בתוך שנת הלימודים ולכן הוא חג שתפס אותי בגיל מאוחר, רק כשהגעתי לארץ, ובמיוחד בשנים האחרונות בהן אני מרגישה בבשרי ובנפשי את אמירתו של אבא שלי על לוח השנה.

פורים הוא חג מבלבל. אנחנו אמורים להיות שמחים ביום הזה, להתחפש, להשתכר ולצאת למסיבות. אבל ככל שהגיל עולה, השמחה הזאת מתרחקת ומשאירה מקום לשאלות רבות ואף מעיקות. חג שאין בו כביכול גבולות, שהטוב והרע מתערבב, שהמותר והאסור הופכים כמעט לאותו הדבר. חג שבו מותר לנו להיות משהו אחר, אולי מה שהיינו רוצים להיות או מה שלא היינו מעיזים לעולם להיות. מקום מאוד גבוה, אמר לי ידיד. מקום בו הכל חי ביחד, הפנים והחוץ, החורף והקיץ, הטוב והרע, המודע והלא מודע. חג מבלבל מאוד, תקופה מבלבלת מאוד. הגשם ממשיך לרדת ולהרטיב את קירות ביתי ובה בעת חם היום בחוץ. משהו בתוכי רוצה עדיין להישאר בהתכנסות החורפית, אבל האור בחוץ, הימים הנעשים ארוכים יותר והאלרגיות קוראים לי בקול ברור לצאת החוצה ולהתמסר לקיץ ההולך ובא. ואני לא מוכנה עדיין, מרגישה את המאבק בתוכי ומחכה בקוצר רוח ליד החזקה ולזרוע הנטויה שתגאל אותי מהמלחמה הזאת. מבלבל, אכן מבלבל.

ומה עושים בתקופה הזו? עושים סדר. ואיך עושים סדר? מתחילים לעשות רשימות, מה טוב לנו ומה לא טוב לנו, מה היה ומה מצפה לנו. ובעיקר, מתחילים לנקות. לא סתם נקיון. זהו נקיון יסודי שלא משאיר פינה אחת בלי להיחשף לעיניים שלנו, ניקיון בונה-אינבנטר של חיינו החומריים. הלא אחרי ניקיון כזה, אחרי חיפוש כל כך יסודי אחר החמץ של חיינו, אין פינה שאנחנו כבר לא מכירים. ומה שניקינו ו"טיהרנו", אלו הם חיינו, זה מה שיש לנו ומה שאין, ידוע לנו בבירור והוא גם חלק מהאינבנטר. ולא משנה אם לא נקפיד על הניקיון הזה עד חג הפסח, העיקר לעשות, לעשות עם הידיים, לזוז, להיות פרגמטיים, להתנער מהערפל של החורף העוזב. 

אם כך, הלוח העברי החכם נותן לנו את חודש ניסן, חודש האינבנטר, חודש הניקיון, חודש הנסיון להבדיל, להגדיר, להחזיר לסדר מה שהתבלבל בפורים. אינבנטר החומר ואינבנטר הרוח. מה יש לנו ומה אין לנו. מה הם הדברים שבהם אנחנו תלויים וממה אנחנו צריכים להשתחרר באמת. פסח יביא איתו את החופש, זאת ההזדמנות שנותן לנו מעגל השנה לצאת מהמצרים של חיינו. אבל אין חופש בלי זיהוי מדויק של כל הכובל אותנו. ניסן הוא עבורי, אם כן,חודש לעשות מקום ולגלות את הכמיהה האמיתית לחירות. 

מריאנה חנין

מריאנה חנין מרכזת את ה'שיתופיוט' ועורכת מוזיקלית באתר הפיוט, עוסקת במוזיקה ובזמרה

למרחב האישי של רוני איש-רן:                השכל הנעלם

למרחב האישי של יונתן בר גיורא             על מירי מסיקה, ר' אהרן פרץ ומעורב ירושלמי

למרחב האישי של דבי גולדמן-גולן            על סוד קסמה של השירה

למרחב האישי של שרה פרידלנד בן ארזה  בן פולנים והמזרח

למרחב האישי של אלמוג בהר:                 חוט מושך מן הלשון

למרחב האישי של רוני איש-רן:                התרבות הסמויה מן העין

למרחב האישי של אורי קרויזר:               האם ניתן להרגיש בן בית במסורת שונה משלך?

למרחב האישי של טל אורה בר:               שמחה בתחייה, גם אם רחוקה מהמקור  

למרחב האישי של אהרן פוירשטיין:          קידוח עמוק למציאות אחרת

למרחב האישי של רוני איש-רן:                תחיית הפיוט – האמנם?

למרחב האישי של יאיר הראל:                 הפיוט של מחר

למרחב האישי של איתי מרינברג             ברי סחרוף פינת אבן גבירול